שנת תש"ע תהיה עשר. אבל אסתפק גם בשמונה
פתאום השנה הקודמת חלפה במוחי. עדרתי את הדייטים הכושלים, את הדייטים הנפלאים, את התקופה הנבולה, את ה"דאונים" ואת ה"אפים". בקיצור, עדרתי את השנה החולפת ודישנתי את השנה שתבוא עליי לטובה. צומחת מחדש
"אולי תיקחי כלב?," אמרה לי חברתי היקרה, נ', עת נשפכתי על ספתה בפתחה של שנת תש"ע, בולסת מעמולים מרוקאים משובחים. "זה יכול להיות מה זה אחלה שמישהו יקבל את פנייך כל יום", המשיכה.
"לא", עניתי באדישות בעודי מתרכזת בטעם הנפלא שמצטבר לי בפה. שלוק קפה, ביס מעמול, שלוק קפה, ביס מעמול... אחחחח איזה עונג צרוף, "ואני מעדיפה שגבר יקבל את פניי ולא כלב. אסתפק גם בגבר-כלב", צחקתי.
"אבל למה? את מתה על כלבים", התעלמה, נ', מהיציאה הקורעת שלי. .
"נכון, אבל לא בא לי שהם ימותו לי מתת-משקל או מתת-תשומת לב. אני כל היום לא בבית, מה אני אביא עכשיו כלב? אני גם לא רוצה כזאת מחויבות. ומה אם יבוא לי לקפוץ מחר לפריז?", עניתי שוב באדישות בעודי לוכדת עם אצבעתי הלחה את הפירורים האחרונים שנותרו על הצלחת.
"כן, את מזה ספונטנית וגם כאילו יש לך כסף לקפוץ לפריז. בקושי יש לך כסף לקפוץ לחנות עודפים באלנבי", ענתה לי, נ' וניפצה לי בשנייה רגע מתוק וחולמני.
"למה את מאנייקית, למה? זה יפה ככה? קודם כל, אני ממש ספונטנית פשוט אין לי כסף ליישם את זה. ושנית כל, אם נודה באמת אז לא בא לי על האחריות והמחויבות הזאת", עניתי.
"במחשבה שנייה את צודקת", הסכימה איתי, נ', "בקושי עציצים שורדים אצלך".
את שנת תש"ע רציתי לפתוח עם עציצים מלבלבים
זה נכון. בתחילת שנת תשס"ט פירגנתי לעצמי עציץ יסמין שמריח כמו גן עדן, עציץ הדס שנראה כמו אגדה ושתי אדניות גדולות תלויות על מעקה המרפסת, מלאות ביגוניות אדומות וורודות.
ברבעון הראשון התלהבתי וטיפלתי בהם באהבה כמו גנן חרוץ בגנים הבהאים. ברבעון השני התחלתי לזרוק זין והשקתי אותם כשהבליח למוחי הזיכרון שבכלל יש לי עציצים. ברבעון השלישי אפילו הבלחה קטנה לא התגנבה והיסמין פרש והלך לעולמו, וברבעון הרביעי חבריו הרימו ידיים, או יותר נכון הורידו גבעולים, והצטרפו לחברם כמי שאומרים: "זאתי, המחויבות כבדה עליה. בואו נלך מפה, חבר'ה, כי אנחנו בושה לעולם הבוטני".
אבל את שנת תש"ע רציתי לפתוח עם עציצים מלבלבים, כאלה עם התלהבות של עובדים חדשים, וסוף סוף פיניתי את הנבולים. פרחים נבולים זה אנרגיות ממש לא טובות, ואהבה בטח לא תוכל להיכנס אליי ככה.
"אני רוצה עציץ חזק, שדורש מינימום מים וחברה"
וכך ביום חם מידי לחודש ספטמבר, סחבתי לחנות הפרחים הקרובה לביתי עציץ חרס לבן וגדול מלא באדמה חרוכה (המחשבה שפשוט אביא את השתיל לעציץ לא עלתה חלילה במוחי, כי זה נראה לי עבודה מורכבת מידי), הנחתי את העציץ על דלפק החנות בעייפות ואמרתי:
"היי," מתנשפת ונושפת על התלתל שהסתיר את עיני, מנגבת את הזיעה ממצחי, "אני רוצה פה עציץ חדש".
"אין בעיה, איזה עציץ תרצי?," שאלה המוכרת.
"כזה שלא דורש יחס", עניתי ברצינות.
"מה?", צחקה המוכרת.
"אני רוצה עציץ חזק, איתן, רב עונתי, שדורש מינימום מים ומינימום חברה. כזה שלא יהיה 'נִידִי'", הסברתי.
"אוקיי...", מלמלה המוכרת.
"ואני צריכה גם שתילים לאדניות שלי", המשכתי. "יש לי שתיים ממש מוזנחות אבל היה לי כבד להביא אותן".
"אוףףף", עניתי. חשבתי לעצמי שבשביל לעדור את האדמה המוזנחת שלי, אני בטח צריכה איזה מיני טרקטור במינימום. "אני לא ממש יודעת איך. את עושה אולי שירות בבית הלקוח? בא לך לבוא אליי? נשתה קפה ביחד, נקשקש קצת ועל הדרך תשתלי לי פרחים. יהיה מה זה כיף. את תראי!", אמרתי בהתלהבות.
"לא, אני לא עושה את זה, אבל יהיה בסדר", חייכה אליי המוכרת, "אני בטוחה שתסתדרי, את נראית לי בחורה עם ידיים טובות".
"אולי קצת מחויבות לא תזיק לך"
המשפט הזה עשה לי קצת דז'ה-וו מאחד הלילות היותר פעילים שלי, אבל זה לא מפתיע שלכל משפט שני שזורקים לי יש לי קונוטציות פליליות.
המוכרת נטעה שתיל דיפנבאחיה ירוק גדול וחזק בכלי חרס. "הוא ממש חזק ודורש רק פעם בשבוע השקייה", אמרה לי בגאווה על בחירתה ולאדניות נתנה לי ארבעה שתילי פרטולקות.
"ומה עם הפטריוטיות?", שאלתי בעודי חותמת על הויזה.
"פרטולקות", היא תיקנה אותי, "אותן פעמיים-שלוש בשבוע".
"מה?????", נבהלתי, "זה המון!! הפטריוטיות האלה הן כאלה תשומי? אני בטוח אשכח אותן".
"יהיה בסדר", ניחמה אותי המוכרת, "את תסתדרי, אולי קצת מחויבות לא תזיק לך. שתהיה לך שנה טובה".
את הדיפנבאחיה החמוד מיקמתי בסלון שלי, ובבוקר של ערב ראש השנה קמתי חדורת מוטיבציה והתחלתי בעבודת הגננות הראשונה שלי, נטיעת ה"פטריוטיות".
לא כל כך ידעתי מאיפה לתקוף את המשימה שהמוכרת המאנייקית השחילה לי, וגם יומיים לפני כן עשיתי מניקור מהמם שנורא חששתי שייהרס. קצות אצבעותיי נראו כמו תותי שדה אדומים ומתוקים ולכן לקחתי שתי שקיות אוכל, אותן חבשתי על כפות ידיי כתחליף לכפפות, והתחלתי לתת עבודה.
האדמה היתה קשה ועקשנית ולכן השקתי אותה במלא מים כדי שתתרכך קצת. שתהיה יותר נחמדה. השמש רק החלה את משמרתה וקרניה נפלו על פניי במין עדינות נעימה כזו שאמרה: "זה בסדר, אנחנו איתך, לא קופחות מידי- לא מֵצלות מידי. בואי נתחיל שנה מאירה יותר".
אט אט האדמה התמסרה לי ועדרתי אותה במלוא הכוח. שקיות האוכל נקרעו ונראו על כפות ידיי כמו כפפות-חצי משנות האייטיז. השלתי אותן מעלי והמשכתי בעדירת האדניות המקופחות שלי. לא איכפת לי כבר מהמניקור המהמם.
חייכתי, זו תהיה שנה טובה
וכך, כמו שהאדמה התמסרה אליי אני התמסרתי אליה, והתחלתי ממש ליהנות מכל העסק. עדרתי אותה, השקתי אותה, הפכתי אותה, ריככתי אותה ופתאום השנה הקודמת החלה לחלוף במוחי.
עדרתי את כל הדייטים הכושלים, את הדייטים הנפלאים, את הלילות באלכסון, את הלילות בכפיות, את הסמסים המיותרים, את הסמסים שמיועדים ל"שמורים", את התקופה הנבולה ואת אפיזודת ההתאהבות הנפלאה, את ה"דאונים" ואת ה"אפים". בקיצור, עדרתי את השנה החולפת ודישנתי את השנה שתבוא עליי לטובה.
בסוף שתלתי את הפטריוטיות המהממות והן נפלו להן ממרפסתי באלגנטיות, כמו שמחרוזת יהלומים מנצנצת נופלת על צוואר ברבורי צחור.
ניגבתי את מצחי, הסתכלתי על כפות ידיי ועכשיו התותים כוסו באדמה כאילו עכשיו קטפו אותם מהשדה. בחנתי אותן לעומק והמניקור אפילו לא התקלקל. חייכתי. זו תהיה שנה טובה. חייבת להיות. שנת תש"ע תהיה עשר. אני אפילו אסתפק בשמונה. שמונה זה גם זוגי. הכי טוב זוגי.
ואני אפילו אעמוד במחויבות ואשקה את הפטריוטיות שלוש פעמים בשבוע. טוב, לא להיסחף אני אשקה אותן פעמיים. פעמיים זה אפילו עדיף. פעמיים זה זוגי...
לפנייה לכתב/ת 
