המומחה הגרוע ביותר בעולם

על פניו, "חתונה כימיקלית" ("Chemical Wedding") עשוי להישמע כמו סרט אימה סטנדרטי: רוח מרושעת מהעבר קמה לתחייה בגוף חדש וזוממת להשתלט על העולם, כשמדען ועיתונאית צעירים מקווים לעצור אותה ברגע האחרון.

אבל "חתונה כימיקלית" אינו בדיוק סרט סטנדרטי: הרוח היא למעשה אישיות היסטורית אמיתית, הבמאי ג'וליאן דויל ידוע בעיקר כמי שערך וצילם את הקומדיות הפרועות של חבורת "מונטי פייתון" (ומאוחר יותר את סרטיו של טרי גיליאם), והתסריטאי הוא לא אחר מאשר ברוס דיקינסון, סולן להקת המטאל "איירון מיידן". מתכון בטוח לאחד הסרטים הביזאריים ביותר שנעשו בשנים האחרונות.

"חתונה כימיקלית". כמו ריצ'רד השלישי, בערך

"הכל התחיל כשעשיתי קליפ ל'איירון מיידן'", משחזר דויל, שמתארח בימים אלה בישראל במסגרת פסטיבל אייקון. "ברוס אמר לי שיש לו רעיון לסרט ושהוא חייב לדבר איתי. הוא הזמין אותי להופעה שלהם בלונדון, ואחרי שעתיים שהבן אדם צרח כמו משוגע על הבמה, פגשתי אותו מאחורי הקלעים. הייתי בטוח שאני אראה אותו מטופל על ידי אנשים שמנסים לשחזר את הגרון שלו, ובמקום זה הוא התיישב מולי ודיבר בלי הפסקה במשך שלוש שעות על הרעיון שלו לעשות סרט על אליסטר קראולי".

קראולי, כפי שמציין זאת דויל, הוא ללא ספק אחת הדמויות המרתקות של המאה ה-20. חוקר תורת הנסתר, שחקן שח מחונן, מטפס הרים, ובעיקר אישיות אקסצנטרית שהתפרסמה כמי שצרך כל סם אפשרי ובילה את ימיו בטקסי כישוף מיניים. "האיש המרושע ביותר בעולם", כך כונה לא פעם, ונדמה שקראולי חי בשלום עם הכינוי הזה. שנים לאחר מותו, הוא המשיך לצבור פופולריות - לא מעט בזכות להקות רוק ומטאל (הביטלס שמו אותו על עטיפת "סרג'נט פפר" ואוזי אוסבורן כתב עליו את שירו המפורסם "מיסטר קראולי").

יומיים לאחר אותה פגישה בלונדון, דיקינסון העביר לדויל תסריט שלא היה קרוב לזה שבו השתמשו השניים בסופו של דבר. "הבעיה היתה שלחיים של קראולי לא היה ממש מבנה דרמטי מוצלח, כי הוא הלך ונעלם בשנותיו האחרונות", מסביר דויל. "איכשהו הגענו לרעיון שהוא יקום לתחייה, כמו ישו. אז כתבנו סיפור על מישהו שחושב שהוא אליסטר קראולי, וזה נתן לנו תירוץ לבנות סביבו איזושהי דרמה".

קראולי האמיתי. לא מספיק דרמטי (צילום: Gettyimages Imagebank)

דרמה, אם כן, לא חסרה שם. הסיפור מתחיל עם מותו של קראולי "האמיתי" ב-1947, וממשיך בקיימברידג', 43 שנים אחרי, כשמרצה חביב ומגמגם לוקח חלק באיזשהו ניסוי פיזיקלי מסתורי ומתעורר כשהוא משוכנע שבגופו שוכנת נשמתו המרושעת של קראולי. את אותו פרופסור מגלם בסרט סיימון קאלו ("ארבע חתונות ולוויה") בתיאטרליות מופרזת ומשעשעת.

"הכל נובע מזה שהוא כונה האיש המרושע ביותר בעולם", מספר דויל. "מבחינתי, זה היה כמו ריצ'רד השלישי אצל שייקספיר, שהוא דמות ממש מצחיקה בעיניי. כך שהחלטתי שנעשה משהו בסגנון הזה, מישהו שמתנהג בצורה מרושעת באופן בוטה כל כך. אז אמרתי לסיימון, 'פשוט תעשה את ריצ'רד השלישי והכל יהיה בסדר'".

הומור ומתח קודר

ההומור ב"חתונה כימיקלית" נובע לא רק מהתיאטרליות של השחקן הראשי, אלא גם מהסגנון הוויזואלי שבו צולם הסרט, שמזכיר בעיקר סרטי אימה טראשיים וזולים משנות ה-50 וה-60. דויל מסכים עם טענה זו, אך הסיבה לכך, לדבריו, ממש לא נבעה משיקולים אסתטיים.

דויל (במרכז) עם דיקינסון וכוכבי הסרט (Gettyimages imagebank)

"בגלל התקציב הנמוך, ביקשו לצלם את הסרט בחמישה שבועות", מספר דויל. "אז צילמתי את כל השוטים הבסיסיים לאורך היום, וכל פעם תכננתי את השוטים המורכבים לסוף היום. בסוף, כמובן, אף פעם לא נשאר לזה זמן, אז כל הסרט מצולם בצורה פשוטה מאוד, שדומה לאיך שצילמו סרטי אימה ישנים. אבל זה לא היה מתוך בחירה, אלא ממחסור בכסף ובזמן". 

יש תחושה שבסרט הזה אתה מנסה לצעוד לאורך הקו הדק שבין בי-מובי מבדר ומשעשע לסרט אימה מתוחכם שמציג רעיונות לא פשוטים.

"אני פשוט עושה מה שאני אוהב, ואני אוהב שיש משהו טפשי ברקע, כמו אצל הפייתונים. לדעתי, אפשר להתמודד עם רעיונות מורכבים גם כשקורים דברים טפשיים מסביב. הרבה אנשים אמרו לי שהם לא אהבו את הסרט כי הם לא אוהבים את השילוב הזה בין ההומור ומתח קודר. זה לגיטימי, אבל בעיניי זה דווקא נחמד שאי אפשר לקטלג את הסרט בשום ז'אנר".

נדמה שהסרט דרש תחקיר היסטורי מכובד, לאור השילוב של פרטים ביוגרפיים מחייו של קראולי ואזכורים תנ"כיים לא מעטים.

"האמת היא שלא חקרתי את זה רק בשביל הסרט, במשך שנים קראתי המון על הנושאים האלה. כל הזמן רציתי לעשות סיפור חצי היסטורי, כמו 'צופן דה וינצ'י' או משהו כזה. תמיד התעניינתי בתרבויות עתיקות, ולאורך הקריירה שלי, נדמה שכל דבר שאני נוגע בו לוקח אותו למחוזות המסתוריים האלה: 'מונטי פייתון והגביע הקדוש', 'בריאן כוכב עליון'. אני חושב שבמובן מסוים, הפכתי למומחה הגרוע ביותר בעולם לעניינים מסוג זה".

 אז ברוס דיקינסון מצא את האדם הנכון לתפקיד.

"גם ברוס יודע המון על הדברים האלה. הוא מאוד משכיל ואנשים לא יודעים את זה. כמה מהמבקרים באנגליה הקדישו חצי מהביקורת שלהם להשתלחות בברוס, ואז בסוף הם אומרים שזה די מבדר ולא רע בכלל. זה מעצבן אותי. סביר להניח שברוס יותר אינטליגנטי מכם, למה שהוא לא יכתוב סרט? זה היה בעיתונים האליטיסטיים יותר, כמובן. בעיתונים הרדודים יותר אמרו שזה מצחיק ושכל הבחורות מתפשטות".

כך הצלתי את האביר השחור

דויל נולד בלונדון, שם גם החל את לימודיו האקדמיים, בתחום המדעים דווקא. רק לאחר סיום התואר הראשון הוא עבר לבית הספר לקולנוע בלונדון, ואחד מחבריו לספסל הלימודים היה אחראי לחיבור ההיסטורי עם "מונטי פייתון".

דויל חותם את "הגביע הקדוש". לא היה כסף לעוד שחקנים

"אחרי הלימודים היתה לי ולמארק פורסטייר חברה קטנה להפקת פרסומות", נזכר דויל. "אני הייתי הצלם והעורך, הוא היה המפיק. הפייתונים בדיוק עזבו את ב-BBC וניסו לעשות דברים קטנים משלהם. עבד איתם מישהו שלמד איתנו קולנוע, ודרכו הם הגיעו אלינו. התחלנו לעבוד איתם על 'הגביע הקדוש', והצלחנו לגייס רק 164 אלף דולר. אז הדבר הראשון שהעפנו מהתסריט היה הסוסים, כמובן.

"הבעיה היתה, שאף אחד מאיתנו לא היה רגיל לעבודה ממושכת על סרט באורך מלא. אנחנו היינו רגילים לפרסומות, והם למערכונים ותוכניות, גומרים איתם והולכים הביתה. פתאום יש לך תהליך עריכה של שנה, והם נכנסו לפאניקה שהסרט לא מצחיק. אריק איידל היה אומר לי על כל מיני קטעים שהם לא מצחיקים, ואני הייתי אומר לו 'ברור שזה לא נשמע לך מצחיק עכשיו, שמעת את הקטע הזה 500 פעם'.

"למשל הקטע עם האביר השחור, שחותכים לו את כל הגפיים – מייקל ווייט, המפיק, אמר לג'ון קליז שזה הורס את הסרט. אז הם הוציאו את הקטע הזה! אני הגנבתי אותו בחזרה פנימה, אמרתי להם שהיתה הקרנת מבחן לא מוצלחת ואולי כדאי להחזיר את האביר השחור לסרט. בעיניי זה באמת עבד. בסוף, יצא שעשיתי קצת מכל דבר בסרט הזה. למעשה, האדם האחרון שאתה רואה על המסך, השוטר ששם את ידו על עדשת המצלמה – זה אני. פשוט לא היה לנו כסף לעוד שחקנים".

"הגביע הקדוש". קצת מכל דבר (Gettyimages imagebank)

דויל המשיך לעבוד עם חברי "מונטי פייתון" גם ב"בריאן כוכב עליון" ו"טעם החיים", ובמקביל החל לעבוד כעורך של טרי גיליאם, ב"שודדי הזמן" (1981) וב"ברזיל" (1985). הוא אמנם לא לקח חלק בסרטיו הבאים, אבל השניים נותרו בקשר טוב עד היום, גם אם דויל לא תמיד מרוצה מאיך שסרטיו נראים - או ליתר דיוק, ערוכים.

"לפני כמה חודשים, טרי הזמין אותי להקרנה מוקדמת של סרטו החדש, 'The Imaginarium of Doctor Parnassus'", מספר דויל. "לא יכולתי להגיע, אז שלחתי את הבת שלי ואמרתי לה למסור לטרי שאני מצטער שלא הגעתי, אבל

הסרט ארוך מדי. הבעיה עם טרי היא שהוא הולך לאיבוד עם הסיפור, כי הוא כל כך שקוע בפן הוויזואלי. ובעיניי, אתה חייב להיצמד לסיפור. בסרט החדש, אני מרגיש שהוא באמת קצת איבד את הסיפור, את הרצף העלילתי ההגיוני".

אבל למרות חילוקי הדעות, דויל מכיר בכשרונו של גיליאם. "כשעבדנו עם הסטים המיניאטורים ב'ברזיל', כל פעם שמשהו לא נראה בסדר הוא היה מזהה את הבעיה תוך שניה", נזכר דויל. "למדתי ממנו המון. למעשה, בזמן שביימתי את 'חתונה כימיקלית', היו לא מעט רגעים שעצרתי ושאלתי את עצמי מה טרי היה עושה".

• הסרט "חתונה כימיקלית" יוקרן בסינמטק תל-אביב במסגרת פסטיבל אייקון ביום ו', 9 באוקטובר, ב-17:00