פוליטיקה נורבגית במיטבה
הרכב ועדת פרס נובל מעיד על כוונותיה: לחולל מהפך-אירופאי במדיניות ארה"ב ולהגשים את חלומם הרטוב של מבקריה
לפי צוואת אלפרד נובל, ובניגוד לוועדות המעניקות את הפרס בתחומי המדע השונים, ועדת הנובל לשלום אינה מורכבת ממומחים, אלא מפוליטיקאים חברי הפרלמנט הנורבגי.
יו"ר הוועדה, טורביורן יאגלנד, ראש הממשלה ושר החוץ הנורבגי לשעבר, מכהן כסגן נשיא "האינטרנציונאל הסוציאליסטי" ויו"ר וועדת המזרח התיכון של הארגון הידוע בעמדותיו הביקורתיות כלפי ארה"ב וישראל. הוא גם יו"ר "מרכז אוסלו לשלום ולזכויות האדם", המקדם תפישת עולם יונית-שמאלנית בשיתוף פעולה הדוק עם הנשיא לשעבר, ג'ימי קארטר, המקורב לנשיא אובמה ונתפס בעיניו כמודל לחיקוי. יחד עם שאר חברי הוועדה, הם מייצגים פרלמנט הקורא להכרה בחמאס, לדו-שיח עם איראן, לסובלנות כלפי משטרי טרור, לשיפור הקשרים עם מדינות מוסלמיות, להוקעת הפחד הבלתי-הגיוני (לדעתו) מהאסלאם ומגנה באופן שיטתי את מדיניות וושינגטון (עד כניסת אובמה לבית הלבן) וירושלים.
הענקת פרס נובל לשלום לאובמה, למרות שמועד הגשת המועמדויות תם כעשרה ימים לכהונתו, מהווה ניסיון שקוף של פוליטיקאים אירופאים שמאלנים להשפיע על נחישותו של אובמה בזירה הבינלאומית ועל מעמדו בזירה הפנימית שאינה מאירה לו פנים. בעוד שמניותיו של אובמה נוסקות בעיני מבקרים מסורתיים אל ארה"ב בזירה הבינלאומית, הן מידרדרות בזירה הפנימית לאור אי-הצלחתו בתחומי האבטלה, המסים, הגירעון התקציבי, הרפורמה בביטוח הבריאות, המלחמה באפגניסטן, סטירות הלחי מאיראן, צפון קוריאה וונצואלה, מצמוץ העיניים מול פוטין והחרפת האיום מצד אל-קאעידה.
יאגלנד וחבריו לוועדה נחושים להעניק רוח גבית לאובמה. הם רואים בו את הנשיא האמריקני האו"מניקי ביותר מאז כהונת וודרו ווילסון, מייסד "חבר הלאומים" (1920). הם מעודדים את מאמציו להאדיר את מעמד האו"ם בעיני הציבור והמחוקקים בארה"ב, ולמסד את האו"ם כגוף המרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. הם גם מזדהים עם - וכמהים לסייע לתפישת עולמו של אובמה, לפיה תם עידן המנהיגות האמריקנית בעולם, שעל ארה"ב להנמיך פרופיל ואף לסגת, לפייס ולהתנצל ולא לקרוא
תיגר, שאין לארה"ב ולמערב יתרון-מוסרי-יחסי אלא קיימת סימטריה-מוסרית בין מדינות העולם, שיש להסכין עם עליית כוח הגוש המוסלמי, שאין מקום למדיניות ולפעילות צבאית חד-צדדיים של ארה"ב, שיש לקדם יוזמות רב-לאומיות המשקפות את מרבית חברות האו"ם, שאין אופציה צבאית מול איראן המתגרענת, שיש לנהל את המאבק מול הטרור המוסלמי בדרכים דיפלומטיות, כלכליות ומשפטיות ולא צבאיות, שאין לתגבר את הנוכחות הצבאית באפגניסטן (למרות התחייבות אובמה במערכת הבחירות), שיש להאיץ את הנסיגה מעיראק, שהנושא הפלסטיני הוא שורש הזעזועים במזרח התיכון והטרור המוסלמי האנטי-מערבי, ועוד.
הענקת הפרס לאובמה אינה מבטאת הערכה לנשיא האמריקני. היא לא נועדה להוקיר את המורשת האמריקנית, מיליארדי הדולרים והקורבנות האמריקנים שמנעו את תבוסת אירופה במלחמות העולם, שהביאו לניצחון על הקומוניזם וצמצמו את פגיעת הטרור המוסלמי באירופה. הענקת הפרס נועדה לבלום את הכרסום בתדמיתו של הנשיא אובמה מבית ולמנף את כהונתו, כדי לחולל מהפך-אירופאי במדיניות ארה"ב ולהגשים את "חלומם הרטוב" של מבקרי, יריבי ואויבי ארה"ב. הסתייגות מרבית הציבור, המחוקקים והתקשורת בארה"ב מהפרס, מלמדת שהפוליטיקאים הנורבגים עלולים להוות מהדורה מודרנית והפוכה של בלעם: רצו לברך ויצאו מקללים.
יורם אטינגר, מומחה למזה"ת ולארה"ב, מנכ"ל עמותת "במחשבה שנייה"
לפנייה לכתב/ת 
