שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "שיחדש" שלאחר רצח רבין
    כשכבר אין כוח פוליטי שיכול לבצע את הניתוח הגדול שנחוץ כדי להציל את המדינה, השתבשה גם התודעה הציבורית. כעת מי שהסית נגד רבין משתמש במשנתו כדי לקדם אינטרס הרסני

    לפני שנים רבות נשאל הסופר והעיתונאי עמוס איילון, איך יראה העתיד לדעתו. המתעד הגדול של הישראליות ענה לשאלה בביטחון: "יהיה אותו דבר, רק יותר מגעיל". 14 שנים חלפו מאז רצח יצחק רבין ושוב עולות השאלות הרגילות: האם השתנה משהו? האם נלמד הלקח? מה יהיה?

     

    האמת פשוטה להחריד: אם השתנה משהו הרי הוא בעיקר לרעה. חלפו הימים שאפשר היה להיתלות באנשים ובמחנות שיביאו את השינוי, כיוון שכבר אין בנמצא מי שיכולים לשרטט, כמו פעם, את קווי המתאר של השסע המרכזי בחברה הישראלית.

     

    הטענה כי חזון ארץ ישראל השלמה נזנח על ידי מרבית הפוליטיקאים של הימין-מרכז, דוגמת נתניהו, וכי הטיעון המרכזי של מחנה השלום הישראלי בזכות פשרה טריטוריאלית התקבל על ידי מרבית הציבור, היא אשליה אופטית. האמת היא גם שזה לא כל כך רלוונטי, שהרי כבר מזמן אין כוח פוליטי בישראל שיכול לבצע את הניתוח הכירורגי הגדול שנחוץ כדי להציל את מדינת היהודים.

     

    החלוקה המסורתית בין שמאל וימין, בין מחנה השלום לבין חזית הסירוב בישראל, התמוטטה כאשר ברק בחר להטיל את אשמת כישלונו כראש ממשלה בצורה מוחלטת על הפלסטינים.

     

    ההשפעה של הקונספציה הזו על תהליך השלום היתה הרסנית, וגרמה לציבור לאבד את שאריות האמון בסיכויים לפתור את הסכסוך בהידברות עם הצד השני. אחר כך התפנה ברק לחסל את מפלגתו שלו ואת האלטרנטיבה לנתניהו.

     

    נדמה כי מאז רצח רבין השתבשה התודעה הציבורית לחלוטין והשיחדש האורווליאני השתלט: הנה שוחרי המקדש, שהסיתו נגד רבין ומאיימים עתה להבעיר אש נוראה עם תוכניות הפינוי-בינוי שלהם בהר הבית, מגייסים בלי להניד עפעף את מורשת רבין למאבקם. כך הם החליטו לקיים את כנס המקדש שלהם סמוך ליום השנה להירצחו - האם יש משהו יותר אירוני מכך - בנימוק שרבין התנגד ל"כניעה לאלימות".

     

    והנה מתפרסם השבוע כי שר החינוך משיק את תוכנית הציונות לתלמידים דווקא במתחם עיר דוד, שנמסר באופן שערורייתי לניהול עמותת המתנחלים הקיצונית אלעד. במסגרת תהליכי ההכחשה וההדחקה יכולים דוברים הישראלים להתעלם מהקשר של הפעילות הפרובוקטיבית של עמותות המתנחלים בירושלים לפיצוץ הגדול שעוד יבוא, ולהסביר בצדקנות שמדובר רק בהסתה של התנועה האיסלאמית.

     

    הפיצוץ הוא ודאי, כי ההיסטוריה אינה סובלת קיפאון. יוזמת השלום הערבית כלל איננה נושא בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל. ידידנו האחרונים בעולם הערבי, מובארק ועבדאללה מדברים אלינו, מזהירים, כמעט מתחננים: מציאות הקיפאון תתפוצץ לכם בפנים. אבל אנחנו לא מקשיבים.

     

    בעולם נוצר הרושם שישראל פושעת לא רק בגלל דו"ח גולדסטון, אלא גם בגלל סרבנותה להתקדם בתהליך השלום. גם בעולם היהודי מתחילים להבין שתמיכה מוחלטת במדיניות ממשלות ישראל לא משרתת בהכרח את האינטרס של מדינת ישראל. ועידת הג'יי סטריט שהתכנסה השבוע בוושינגטון היא דוגמא אחת של יוזמות יהודיות אלטרנטיביות המתחילות להתרקם מחוץ לישראל.

     

    בהיעדר תקווה מסתגרת החברה הישראלית במנטליות המצור שלה, האווירה הציבורית מורעלת ואלימות, מילולית ופיזית מתקבלת באדישות למחצה. הנה השבוע פיזם הזמר דודו אלהרר את הגותו המעמיקה על ההנהגה הישראלית, השווה את שרון להיטלר ואיחל מוות לכמה שמאלנים. כשאדיר זיק אמר בזמנו בערוץ 7 הפיראטי שרבין בוגד, נרעשה הארץ. אבל התרגלנו. כך יכול איש כזה שאינו מסתיר את דעותיו, לשדר בגלי צה"ל שנים רבות ולהפיץ מסרי רעל ושנאה בפומבי.

     

    אלא שלמרבה הצער כבר אי אפשר לתלות את עגמומיות מצבנו באדם או במחנה זה או אחר. עזר וייצמן סיפר פעם כי ביקר את דודו, הנשיא הראשון, שהיה כבר חולה מאד והתקשה לנשום. עזר הציע לו לירוק. חיים וייצמן ענה לו באידיש: "כן, אבל אין על מי". זאת האמת העצובה, שבאמת כבר לא נשאר על מי לירוק, וכך, 14 שנה אחרי רצח רבין אנו מביטים סביב בהשתאות איך התגשמה נבואתו של איילון והכל נשאר אותו דבר, רק יותר מגעיל.

     

    יזהר באר, מנכ"ל קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים