על קו התפר, בגבול ארץ הזוגיות ושממת הרווקות
האגדות מספרות ששם מעבר לגבול ממתין לי עולם מרתק של נוכחות גברית מרכזית בחיי, ההוא שיאהב ויחבק אותי בלילות. המחשבה שיהיה שם גבר כל לילה, כל הלילה, מדהימה אותי
למדתי לפתוח סתימות בכיור, ובדרך להבין כיצד עובדת מערכת האינסטלציה שלי במטבח. אני מתרגשת בכל לילה מחדש מכך שאני יכולה להתפרש לאורכה ולרוחבה של המיטה הזוגית ככל שיתאפשר לי (בלי למעוך את החתול). אני מתהדרת בעצמאות ללא גבולות, עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, לא דופקת חשבון לאף אחד. כשאני זקוקה לשקט יש לי שקט, כשמתחשק לי להירדם בתשע בערב אף אחד לא באמת יודע. התרגלתי.
האגדות מספרות ששם מעבר לגבול ממתין לי עולם מרתק של נוכחות גברית מרכזית בחיי, ההוא שיאהב אותי ויחבק אותי בלילות, זה שיאיר את עולמי (ולא רק בעקבות החלפת הנורה שנשרפת לי כל הזמן), יהיה שם לצידי בכל רגע (חייבים ב-כל רגע?) יקשיב, יחזק וילטף, ואני אוכל לנטוש את התחביב החדש שלי - אמנות תחזוקת הבית - לחיים רגועים, שקטים, מלאים בעיסויים לפני השינה וצפייה בכמות סרטים שלא מביישת את מבקרי הקולנוע השנונים.
"המצרכים החשובים ביותר בזוגיות הם הוויתור והפשרה"
ואם האגדה תתגשם נראה שאצטרך לוותר, ועוד לפני שהטוקבקים יופצצו בהודעות בסגנון "יקירתי, שני המצרכים החשובים ביותר בזוגיות הם הוויתור והפשרה" אקדים ואומר שכרגע לא ממש בא לי.
המחשבה שיהיה שם גבר כל לילה, כ-ל לילה, כל הלילה! מדהימה אותי. הוא ישכב שם ויחזור לשכב שם בכל לילה, מצטערת על החזרה הכפייתית, אבל כל כך התרגלתי ללבד שהסיטואציה הזו נראית לי כרגע שייכת לז'אנר המדע הבדיוני. למדתי להחזיק חזק ולעזוב את הגברים שאינם מעוניינים בהמשך קבוע ויציב, למדתי לעזוב בחיוך, מפני שלא באמת איכפת לי, ואני באמת ובתמים אוהבת לישון לבד.
המחשבה שאצטרך לשתף אותו בהחלטות הקטנות ביותר קצת מקוממת אותי, בתור האשה העצמאית שגדלתי להיות. מתנגן לי בראש כבר זמן רב דו-שיח פנימי, הקול המוכר הידוע, האהוב, הוא הקול שלי, ויהיה לי מאוד מוזר להחליף אותו בקול גברי.
אבל מידי פעם אני חוטאת במחשבות על הארץ ההיא, הרחוקה, שבה לא אתעורר באמצע הלילה מפוחדת ואביט אל החלל הריק, מוודאת שאני באמת לבד, כל שאצטרך זה להושיט את היד ולהרגיש אותו ולדעת שהכל בטוח ומוגן.
ובינתיים אני גרה לי בגבול, מטפחת כישורים מיותרים. יש שם שומרים ואפילו מחסום, אני מגישה להם אוכל לפעמים וחוזרת לביתי, לפעמים הם מגיעים לדקת מנוחה ומיד חוזרים למחסום. תמיד שואלים בחיוך ממזרי "נו, מתי תעבירי לארץ ההיא? רוב האנשים מסביבך כבר עברו, מתחיל להיות פה שקט מדי, את לא רוצה להצטרף?"
ואני כמעט תמיד עונה: "בקרוב בקרוב אהיה מוכנה" (ומקווה שתהיה שם מיטה נוספת, ככה ליתר ביטחון).
