הפיתוי של הציונות הדתית

זכור לי היטב מה שאמר לי אחד מבכירי רבני צרפת כשהתחלתי לחקור את יחסה של ההלכה אל הלא-יהודי: "אל תתעסק בנושאים אלה ואל תפרסם אותם, לעולם לא ! זה פוגע בצביון המוסרי של התורה ובנוסף גם עלול להושיט לאויבנו נשק שיופנה נגדנו!".

עלי להודות שלא הקשבתי לכבוד הרב ויצאתי למסע מרתק בשבילי הספרות והתרבות ההלכתית. חיש מהר התברר לי מדוע הרב כה התרגש ואף ביקש להניא אותו מהעיסוק בסוגייה: נתקלתי באמירות בוטות, מרגיזות, בלתי נסבלות, ולצידן גם אמירות אנושיות ובעיקר בניסיון בלתי – נדלה לרכך את העוקץ. כבוד הרב, שאהב וכיבד כל אדם, ידע גם ידע את הבעייתיות הטמונה בטקסטים על הגוי המבקשים לשרטט את קווי הגבול

שאמור לחצוץ בין היהודי ללא-יהודי.

נדמה לי שמה שעשה עלי רושם רב במהלך הלימוד הוא שכמעט ואין נושא בהלכה שאין בו התייחסות לשאלת היחס לגוי. בכל סיטואציה נתונה, עולה השאלה: ומה אם גוי עשה, אמר, נגע, מכר, פגע, בנה, שחט, פעל במקום, אבד, טעם, הציע, תרם, נפל, לקח, הלווה, רמז, אכל, שתה, שמר, קבר, נשא, בעל, ועוד ועוד.

לרגע תהיתי אם הטקסטים האלה נכתבו עבור קהל יהודי או קהל לא יהודי. נתגלה בפניי עיסוק אובססיבי במעמדו של הגוי שהזמין דיונים ופיתוחים, והתייחסויות ופסיקות. בקיצור, חלק ניכר מן הספרות הענפה הזו מוקדשת למי שאינו מצוי תחת החובה ההלכתית.

מי אני כן? או מה אני לא?

עם הזמן תפסתי שקשה מאד לתרבות ההלכה – וליהודים בכלל - לדבר על עצמם ולהציע תכני זהות ברורים. נוח הרבה יותר להצהיר 'מי אתה לא' ולעצב את הזהות בהנגדה לדמות חיצונית וכתשליל ממנו. שיח כזה מתעסק המון בעיצוב דמות הזולת – על זהותו, מעשיו, אמונותיו – כפי שרוצים לראותו, כפי שרצוי שייראה על מנת לשרת את צורכי הזהות של היהודי, ולא כפי שהוא באמת.

הגדרת הזהות העצמית עוברת דרך הגדרת הגבולות וסימון הפנים והחוץ וראה זה פלא: עיסוק זה הפך לכה מרכזי עד שהוא כמעט נהיה לחלק אינטגראלי של הזהות היהודית: באופן פרדוכסלי, בלי נקודת ההתייחסות אל הגוי, אין אפשרות להצביע על תכני הזהות של היהודי. 'אם לא היה הגוי בנמצא, היינו צריכים להמציא אותו'. והנה הבשורה: אכן, המצאנו את הגוי ! הגוי שלנו, בעולם ההלכה, הוא גוי וירטואלי. אין זה אומר שלא היה גוי מעולם אלא שאזכורו בעולם ההלכה מתפקד כסמן גבולות ומשרת אותנו בבניית הזהות היהודית (שאט-אט אמורה להשתחרר ממנו ולעוף באופן עצמאי). הגוי של היהודי האמריקאי אינו הגוי של היהודי הצרפתי; הגוי של היהודי התימני אינו זה של היהודי העיראקי. וכמו כן: הגוי של הישראלי מגבעות השומרון אינו זה של הישראלי התל-אביבי.

ולמה זה כך? משום שבשיח מסוג זה, הדיבור על הזולת הוא בעצם דיבור על עצמי. במילים אחרות: כאשר אני אומר שהגוי הוא אכזרי, אני בעצם טוען טענות עליי כרחמן; הוא גנב, משמע אני הגון.

כשמכניסים את הסכסוך הפלסטיני לתוך ההלכה

ובכן, מה פירושה של האמירה המזוויעה בספרו של הרב שפירא שניתן 'להרוג גוי' ? איזה אינטרס היא משרתת? האם היא באה לחזק את האיסור להרוג יהודי? האם היא באה לכונן היררכיה מכל סוג שהוא – ישותית, תרבותית, אתנית – בין אדם לאדם ולהציב את הכותב בראש הפירמידה? האם היא סוג של סובלימציה בה הכותב מתענג באמצעות העיסוק התיאורטי ונותן פורקן לפנטסיות הכמוסות שלו?

נראה לי שיש בה קצת מכל דבר; אבל בעיקר שומע אני את קולות המלחמה המבצבצים מתוכה. שומע אני את הרצון לשעתק את הסכסוך הישראלי – פלסטיני אל תוך עולם המושגים ההלכתיים ולרמוז על הפתרון האולטימטיבי שלו. שאלה מסוג זה היא אופיינית לשיח ההלכתי של הציונות הדתית ובמיוחד של האגף הימני שלה.

זאת לא הפעם הראשונה שדיון כזה עולה מפרי עתם של רבנים מן הציונות הדתית. לפני כמה שנים, ככל הנראה בעקבות הריגת מחבל כפות על ידי יורם שקולניק באחד היישובים פירסם הרב עדו אלבה מסה הלכתית – להלכה ולא למעשה – בדין הריגת גוי. אז כמו היום, גינו כמה רבנים את הספר ואת מגמותיו. הרב הנקין בחר להתמודד עם הטענות וביקש להראות שלא כך פוסקים הלכה. הרב אבינר הולך בעקבותיו ובוחר אף הוא להגן על המערכת ההלכתית – 'אין דעה כזו בהלכה – הריגת גוי סתם' - ורומז לשגיאה מצד המחבר. זוהי תגובה לתקשורת, משום הרב אבינר בגדלותו יודע הרי שדעות כאלו מופיעות בהלכה, גם אם כיום אף רב לא יעיז לפסוק בכיוון הזה.

לכל אחד יש את ה'אחר' שלו, מולו הוא מארגן את זהותו. וספר זה מעלה אצלי בחריפות את השאלה: מיהו האחר של הציונות הדתית ? האם זהו הישראלי השמאלני, היהודי החילוני, החרדי האנכרוני, הערבי או הגוי הברברי? מול מי היא מבקשת לעמוד ולעצב את זהותה כיום?

הפלגים השונים שבציונות הדתית

של היום בוחרים כל אחד בדרכו את האחר שלו ולאור שלילתו מחזקים את זהותם. אבל, מה שברור לי הוא שדיונים פוליטיים במסווה הלכתי מסוג הספר הזה אינם מנת חלקם של כל פלגי הציונות הדתית; חלק מבניה, גם אלו שבימין הפוליטי, מבינים שדיונים כאלה אינם תורמים לעיצוב תודעה יהודית בריאה; הם מגדילים את הזרות שבין הציבור הדתי לציבור החילוני, קוברים את חזון השפיות הדתית ותוקעים את הציונות הדתית בפלפולי סרק במקום לקדם את המהפכה ההלכתית והחברתית שרק היא מסוגלת לחולל בחברה הישראלית.

אמירות מעין אלה מסוכנות שכן הן משחקות על הרגש הציוני –דתי ועשויות לעורר את הפיתוי הגדול שבשילוב בין דת ולאומיות: להרוג בשם האל למטרות מוצדקות. ובל נטעה: העצמה פראית של הכוח והצדקת האלימות של הזהות ה'טייטליאנית' לא נולדה באמריקה הרחוקה.

ד"ר מיכאל בן אדמון מלמד במדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי ובמכינת העמ"ק.