אליך, שר המשפטים

הנוהג במקומותינו מזה שנים הרבה הוא, שכאשר אין יודעים מה להחליט או כיצד לבצע פעולה מסוימת – ממנים ועדה. פתרון ראוי לכל דיחוי, ובלבד שמקבלי ההחלטות לא ייאלצו להכריע אלא יוכלו לדחות ההחלטה לשעת כושר, לאחר שוועדה נכבדה תשב ותדון שנים הרבה, תסיק מסקנותיה ותמליץ המלצותיה, עד שאלה יעלו אבק ועובש.

למרבה הצער, אותה הלכה חלה גם לגבי ועדות איתור של בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי. אמנם מלכתחילה היתה מטרה חיובית בהקמתן, כשבאו לעולם לאחר הניסיון למנות את רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה ב"עסקת בר-און חברון", וזאת כדי למנוע עסקאות מבישות ומינויים בלתי ראויים בשירות הציבורי.

אלא שכוונות טובות לחוד, ומינויים פחות טובים לחוד. למרבה הצער, עצם החשיפה הפומבית והשקלא וטריא של הוועדות ושל הציבור, המפשפשים בנבכי קרביו וכליותיו של המועמד (כמו גם של חברי הוועדה) – גרמו להרבה מועמדים טובים וראויים להימנע מלהציג את מועמדותם.

התוצאות האחרונות של הוועדה לאיתור היועץ המשפטי לממשלה – יוכיחו. ניתן להגיע בנקל למסקנה כי באמצעות ועדות האיתור נמנעים אכן מינויים מושחתים או בלתי ראויים על פניהם. אך מהצד האחר, המינויים המומלצים על-ידי הוועדה הם בינוניים ומטה. בעלי הכישורים הרציניים והטובים יותר, כאמור, נמנעים מלהציג מועמדותם או מסרבים להצעת הוועדה להציגה.

והדוגמאות למסקנה מצערת זו, אינן מעטות: בזמנו נבחר ערן שנדר על פי המלצת ועדת האיתור לכהונת פרקליט המדינה, מבלי שכיהן בעבר כפרקליט מחוז ואף לא כפרקליט מן השורה הראשונה בפרקליטות המדינה. התוצאות המאכזבות לא איחרו לבוא.

לכהונת היועצת המשפטית לכנסת המליצה הוועדה על נורית אלשטיין, היועצת דהיום, כאשר מועמדת נכבדה ומצוינת כפרופסור סוזי נבות, מרצה ידועת שם למשפט חוקתי ומנהלי באוניברסיטה כלל לא "עברה" את תנאי הסף ושמה לא הועבר לבחירת הכנסת. זאת למרות שהיתה מועמדת מועדפת וראויה בעיני רבים וטובים, כולל יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין (ואולי בשל כך...).

גם מינויו של היועץ המשפטי הנוכחי לממשלה, מני מזוז, נראה יותר מינוי פשרה של פקיד ציבורי ששירת שנים ארוכות במשרד המשפטים, חסר כל ניסיון ורקע פליליים, בהיעדר מועמדים מבריקים ומוכשרים לתפקיד.

אולם דומה כי לשיא ההתבזות הגיעה ועדת האיתור האחרונה, בראשות השופט (בדימוס) תיאודור אור, שחבריה לא בחרו ומועמדיה לא נבחרו. הוועדה ישבה שבעה נקיים, פנתה למועמדים שיציגו מועמדותם (רבים וטובים סרבו, ממילא), ראיינה מועמדים במשך שעות ארוכות, והעלתה חרס.

נראה כי התוצאה היחידה של דיוני הוועדה הנכבדה הלזו היו המריבות, ההדלפות וחילופי ההאשמות בינם לבין עצמם – וכדי בזיון וקצף! חמשת חברי הוועדה המלומדים, לא השכילו להגיע להסכמה ברוב של ארבעה חברים ולו לגבי מועמד אחד ויחיד. האמנם לא נמצא צדיק אחד מתוך 11 המועמדים שראוי היה לזכות באמונה המלא של הוועדה? האמנם היו הם כה בלתי כשירים ובלתי מוכשרים, עד שלא עברו את תנאי הסף של המלצה, והמלצה בלבד, בפני הממשלה?

המסקנה המתבקשת מהנסיון העגום של ועדות האיתור למיניהן היא, כי יש לבטל אותן לאלתר. הכהונה בהן אינה מוסיפה כבוד לחבריה, ואילו הכבוד להימנות עם מועמדיה מפוקפק אף הוא. אולי כדאי לשוב לשיטה הטובה והישנה, לפיה היה שר המשפטים והוא בלבד מביא הצעה לממשלה למינוי היועץ המשפטי, והממשלה מאשרת את המינוי.

אגב, בדרך זו התמנו היועצים מאיר שמגר, אהרן ברק, יצחק זמיר ואחרים. זאת מבלי שנדרשו לחותמת הכשרות של ועדת איתור כזו או אחרת. ובא לציון גואל ויועץ.

אמנון סטרשנוב, שופט (בדימוס), נשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית