מי זה גונב זכרונות של אנשים? כנראה אלוהים
בחנות בגדים, בשבת הומה אנשים, באור ניאון, יד נעלמה משכה ממני את קופסת הזיכרון, את פנדורה שלי. אותה ורק אותה. לא את הארנק, לא את כרטיס האשראי, לא את מפתחות הרכב, רק את הפלאפון הזה עם כל הזכרונות. גם ממנו
אני נוטה לחשוב ששום דבר לא קורה בטעות, שלכל דבר יש סיבה, מוכרחה להיות סיבה שלימים אפשר לגלות שהיא אפילו היתה סיבה טובה, מוצדקת כזו בתוך איזה צדק בלתי אפשרי. וככה, חיה לי מיום ליום, קוראת סימנים של היקום. לפעמים הם כתובים בעיתון, לפעמים זה בשירים ברדיו. פתאום משהו מדריך אותי, פתאום מישהו מדבר אליי ומלווה, סוג של ג'י.פי.אס קוסמי, ויש לו הוראות שימוש פשוטות מאוד - רק להקשיב, להיות ערנית, זה הכל. פשוט.
אני נוטה לחשוב שכלום לא קורה בטעות, ודי ברור לי, ברובו המוחלט של הזמן, שכל פרט הוא חלק מתוכנית קוסמית אחת גדולה, בה הכל ארוג ומשובץ בתבניות חיי. אז למה במעבר בין תיאוריה לפועל, מסתבר שאני לגמרי קשת הבנה, מועדת ותועה, ולא מבינה גם לא את הרמז הגדול ביותר, שנשלח לי בהזמנה מיוחדת, עטופה כמו השוקולד שרק אני אוהבת הכי, ורק עבורי? משעשע איך שהג'י.פי.אס שלי מכוון היום יותר מתמיד, ועדיין אני הולכת לאיבוד, אלמנטרי.
אוסף נצור של רגעים מהחיים מתורגמים לטקסט
הנה. הפלאפון הזה. החזקתי אותו במשך שלושה שבועות מקולקל. מכשיר חסר תועלת שלא מאפשר לי לתקשר עם אף אחד, כמו מאמן אותי להתנסות בעוד מעט התנתקות, ורק מחזיק בתוכו אוסף נצור של רגעים מהחיים מתורגמים לטקסט בן שלושה עד 50 תווים. "אין ברירה", אמר נציג שירות בחולצה לבנה מעומלנת, כעבור תיקון ראשון לא מוצלח במיוחד. "נצטרך למחוק לך את כל הזכרונות".
"טוב, אז לא". החלטתי לגבות לפני שאני מוחקת דברים שעוד יזכירו לי שהיתה שם, נניח, אהבה. שם. בקשר ההוא שלאט לאט מאיים להיעלם לי מהראש. מבקשת להיאחז בסימנים של אהבה נצורים במכשיר מתכתי. חוששת שאם רק ייעלמו לי משם כאילו לא יישאר עוד דבר, והכל יהיה כמו בבחינת הזיה טרופה, אהב או לא אהב? ואין עדות כתובה.
שבת בבוקר, אני מחליטה שהיום יהיה היום שבו אני אגבה את מערכת היחסים הזו לתוך תיקייה בלפטופ. ממכשיר ורוד אחד למכשיר ורוד אחר, אקרא לתיקיה 'אהבה ראשונה', מספיק פיוטי לי. מדויק כזה.
שבת בבוקר, האיש בשמיים מבין שאני שוב לא מבינה רמזים, 'אין ברירה, צריך לארגן לבחורה גניבה' - ושולח יד נעלמה לתיק שלי.
האם הוא יקרא את כל מה שכתבו לי?
בחנות בגדים, בשבת הומה אנשים, באור ניאונים. היד הנעלמה משכה ממני את קופסת הזיכרון, את פנדורה שלי. אותה ורק אותה. לא את הארנק, לא את כרטיס האשראי, לא את המפתחות של הרכב. רק את הפלאפון הזה, קופסת מתכת מקולקלת בצבע ורוד שבה שמורים לי כל הזכרונות, גם ממנו. גנב הזכרונות, האם הוא יקרא את כל מה שכתבו לי? שכתבתי אני? אני מרגישה מחוללת, בת עשרה שמישהו הציץ לה ב'יומני היקר'.
מלודרמטית שכמוני. מתאבלת, מרגישה שנמחקה לי תקופה. אני הרי בחורה נוסטלגית, אחת שלא רוצה שיכבו לה את "הרדיו הישן", חיה מתוך העבר הלאה. כבר שנים שמנסה להצליח לחיות כאן ועכשיו. ב"יש" הזה שאני נוטה להאפיל עליו, להאפיל עליו במה שהיה, במה שרציתי שיהיה, במה שרוצה שיהיה עוד מעט. במחשבות על עתיד יותר ורוד מהנוכחי, על התוכניות שנבהלת מלתכנן. לתקופות מצליח לי, זה בא בגלים. זאת היא שבאה והולכת, התחושה הזו, שזה מה שיש כרגע, אז מוטב ליהנות מזה. שגם ואפילו ככה - ככה זה טוב. ולמרות הידיעה הזו, שאפשר לחיות בהווה ואפילו ליהנות מזה, אני מוצאת את עצמי סופרת דקות קדימה, או מתגלגלת לעבר ומאתרת בו רגעים של פז.
לפעמים אני נופלת לתוך מחשבה, מה אם מישהו באמת היה עושה לי דיליט ומכריח לשכוח, או סתם להשאיר מאחור. תאים קטנים במוח מבולגן גם ככה, כדי שיתפנה מקום למשהו חדש. קצת מוזר, חוסר ההחלטיות בדמי. רגע אחד רוצה לשכוח כל פרט, רגע שני מפחדת שיישכח לי וממעיטה ביכולות ההתרפקות שלי, חוששת שרגעים של אושר יהפכו לאדים, יעלו לשמיים, יתערפלו לי. זו הסיבה, למשל, שבגללה אני מסמסת לפעמים לאחרים סימנים של אושר, משהו בדמות: 'יש! הכוס הכחולה ברדיו", כדי שבדיוק אז ברגעי כבדות, אוכל לדפדף לעצמי ב'פנדורה', לזכור שרק לפני כמה ימים סימסתי חיוכים שבאו מבפנים, ולהירגע שאני יכולה לחוות שמחה ממש עוד מעט עוד פעם. שזה אפשרי לי. ועכשיו, עכשיו מחדש. הכל נקי. נקי מדי.
ההוכחה שאני לא משוגעת, שזה אולי היה חלום
ואולי, במחשבה שנייה, אולי זה לא האובדן של המילים היפות שמטריד אותי, אובדן התיעוד שהיתה שם אהבה, ההוכחה שלא המצאתי אותה, שהיא באמת נכתבה, בחמש שלושים וארבע בבוקר, שוב בשמונה ועשרים, ובחצות הליל. נכתבה. נאמרה ההוכחה שאני לא משוגעת, שזה אולי היה חלום, אבל זו לא היתה הזיה.
אולי, כשחושבים על זה, אולי זה לא החשש שבהעדר הסמסים נניח, אני עוד אשכח הכל, כי אני כנראה עוד אזכור, וכנראה די טוב, אם לא בראש אז בלב לכל הפחות. זה ידוע הרי שגם ליכולת ההדחקה שלי יש גבולות, ועם כל הכבוד לזיכרון הקצר, לפחות לגבי עניינים שבלב הוא נוטה לאריכות יתר, מסתבר.
אז כן, כשחושבים על זה, זה לא כל אלו, כמו שזה פשוט הרמז העבה מהיקום, שאומר להמשיך הלאה, לסגור ולשחרר, שמכריח אותי להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שדי, זה איננו. הקול הזה שצועק: הוא אמר שדי, אז יאללה ביי. ללי, ללי די כבר!
