שתף קטע נבחר

אין גברים כאלה

לפי איריס לעאל פול די מ"חמדת" של טוני מוריסון הוא הגבר הספרותי הכי ראוי לאהבתן של נשים. כי הוא לא נכנע, כי הוא לא מאבד עניין, כי הוא לא נוטש, כי הוא בעיקר מקשיב

מכל הגברים שבראה הספרות פול די הוא כנראה הגבר הראוי מכולם לאהבתן של נשים. לא מר דארסי היהיר של ג'יין אוסטן ולא רוצ'סטר הנוקשה של שרלוט ברונטה, ואף לא הית'קליף עוצר הנשימה של אחותה, אמלי. אפילו לא לוין, בעלה הטוב של קיטי, ובודאי שלא וורונסקי המביא למותה של אנה קרנינה, או חלילה רודולף הנואף שגורם לחורבנה של אמה בובארי הטיפשה.


מוריסון. בראה את הגבר הספרותי האולטימטיבי (צילום: GettyImages)

 

פול די מ"חמדת" של טוני מוריסון הוא הגבר היחידי שכל אישה עם שכל בראש, כל אישה שמכבדת ומכירה בערך

עצמה, כל אישה שרוצה לשמור על עצמיותה, תרצה להתחתן איתו מהרגע בו יופיע לראשונה בסיפור, ואחר כך תגלה לשמחתה שלא טעתה כלל וכלל.

 

עם זאת, משום מה, פול די הוא גיבור נשכח. "משפעת השיער ואיזו ציפיה בעיניו, הוא נראה ממש כמו אז בקנטאקי. עור בגון גלעין אפרסק; גו זקוף. בשביל גבר שפניו קפואות, מפליא כמה היו נכונות לחייך איתך, להתכעס איתך או להשתתף בצערך. כאילו די להסב את תשומת-לבו וכבר הוא מייצר את הרגש שאת מרגישה".

 

כך, במפתיע, שמונה עשרה שנים אחרי שסת' מצליחה להימלט מעבדות בחווה חקלאית שלא היה בה "אפילו עלעל אחד, שלא עורר בה רצון לפעור את פיה ולצווח", וכמה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים בארצות הברית - מופיע על המרפסת ביתה החדש בפרבר של אוהיו פול די, אחרון הגברים של נווה חסד.

 

ובמקום הבית הנעים שאליו ערג, רחוק מהזיכרונות הברוטליים של העבדות וקרוב לסת' המתוקה, השפחה הנמלטת ואשת חברו האל - הוא מגלה שהבית מספר 124 הוא זדוני, חדור ארס של תינוקת שרוחה מתעללת ביושבותיו האחרונות, מעיפה רהיטים, משחיתה קירות ונוקמת את מותה.

 

כשהיתה בת פחות משנתיים, בעוד לוכדי העבדים דולקים בעקבותיה, שיספה אימה, סת', את גרונה, זאת כדי להצילה מגורל דומה לשלה. כדי שתוכל לחרות על מצבתה "חמדת ליבנו", שכבה סת' עם חרת המצבות, אך קיבלה בתמורה רק ארבע אותיות, חמדת.

 

עכשיו, נוקמת בה התינוקת והופכת את חייה וחיי דנבר אחותה בת העשר לגיהנום, כפי שנוהגות לעשות רוחות רפאים מאז ומתמיד. מותה של חמדת, עונשה של חמדת ורוחה של חמדת הם במרכז חייה של סת', הם חרותים במוחה וצרובים בבשרה.

 

לכן, במקום בית חם ואוכל טוב ואישה שחשק בה עוד כשהיתה ילדה בת שלוש עשרה, מוצא פול די - סחורה פגומה בעצמו, אדם ששומר את ליבו בתוך נרתיק הטבק שלו, גבר שקשרו את רגליו בשרשראות ואסרו את פיו בסוגר ברזל עד שנטרפה עליו דעתו – הוא מוצא בית רדוף ואישה ששיספה את גרונה של התינוקת שלה.

 

נשים יכלו לבכות במחיצתו

אבל פול די, בלי שהתכוון אפילו, היה אחד מאותם גברים "שיכולים להכנס הביתה ולגרום לנשים לבכות. כי איתו, במחיצתו, הן יכלו לבכות". פול די לא בורח, למרות שיש לו סיבות מצויינות לקחת את הרגליים שלו ולהסתלק משם. פול די, בצורה כל כך לא אופיינית לגברים ספרותיים אחרים, גוזר על עצמו להישאר בבית העויין הזה, שבו המוות חי הרבה יותר מהחיים, לצד אישה חצי-מטורפת מכאב ובתה הקטנה.

 

"חמדת", הרומן הגדול של טוני מוריסון, עוסק בזיכרון ובצורתו הפעילה כציווי מוסרי, כאתוס של עם שקילפו אותו

מאנושיותו. הוא מספר את סיפורם של שני אנשים שמסרבים לזכור, או שאינם מסוגלים לזכור מבלי לאבד את היכולת לחיות, כי זיכרונותיהם מחרידים מדי. "המח-עצמות שלי עייף", חושב פול די,"כל החיים שלי אני עייף, עייף עד העצם, אבל עכשיו זה במח העצמות".

 

אבל הספר גם בהקשבה כצורה עמוקה ונדירה מאוד של אהבה, המאפשרת בסופו של דבר היזכרות משותפת עד שבית 124 מפורק מנישקו, והרוח של התינוקת והזיכרון שמסרב להישכח עוזבים.

 

אז למה פול די? כי בניגוד מוחלט לעמיתיו, הגיבורים הבלתי נשכחים של הרומנים הגדולים, הוא אינו כובש את סת'. הוא גם לא מלמד אותה שיעור או שניים בענווה, או לחלופין נכנע לה בשימחה. הוא לא נוטש אותה כדי למלא את חובותיו כלפי אישה אחרת, או מאבד בה עניין מרגע שהתמסרה לו.

 

פול די מדביק את כל חלקיה השבורים של סת' בזכות ההקשבה שלו, ממש כפי שהקורא מחזיק את כל הפרגמנטים, הדימויים וקרעי הדיבור של הספר. העובדה הפשוטה והבנאלית לכאורה שפול די רוצה לשמוע את הסיפור של סת' – שזה הביטוי הגבוה, או אם תרצו העמוק ביותר של אהבה שטוני מוריסון יכולה לחשוב עליו – מרפאה אותה, ומוריסון מעודדת אותנו להאמין שגם לה קורה הנס הזה של ההחלמה באמצעותנו, כשאנו מטים אוזן לסיפור שלה על העבדות.

 

איתי את יכולה להיכנס

"אנחנו מסתדרות", אומרת לו סת' כשהוא מנסה לברר כיצד חיו עד כה עם הרוח ועם זיכרונות האימים שלהן,

ולתדהמתנו המוחלטת מתעקש פול די ושואל את מה שאף גבר לפניו לא שאל: "ומה קורה בפנים?" וסת' אומרת: "אני לא נכנסת לבפנים".

 

ואז הוא אומר לה את הדברים הבלתי נשכחים הבאים: "סת', אם אני כאן איתך, עם דנבר, את יכולה להכנס לאן שאת רוצה. לקפוץ, אם את רוצה, כי אני אתפוס אותך ילדה. אני אתפוס אותך לפני שתיפלי. תיכנסי כמה שיותר עמוק, אני אחזיק אותך בקרסוליים. אדאג שתצאי החוצה".

 

קל לקשור בין הקשבה לריפוי או אפילו בין ריפוי לאהבה. למדנו לצפות לזה בצורות רבות של התקשרויות ובמקרים רבים של יחסים, מלבד ביחסי אהבה בין גבר לאישה. מדוע קצר דימיוננו לראות עד כמה זה ארוטי, עד שמופיע פול די ומלמד אותנו שיעור פשוט, וכל הגעגועים הנשכחים והמוכחשים לאהבה ולגבר שבים ומתעוררים?

 

על "חמדת", מאת טוני מוריסון, תרגום: ניצה בן-ארי, הספרייה החדשה, 270 עמ'

 

לכל כתבות המדור לחצו כאן 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
חמדת. הזיכרון כציווי מוסרי
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים