שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רגעים של חסד

    "מאז שעזבתָּ בלי להגיד שלום עובר קיץ, אחר-כך סתיו, ויחד עם השקיעה של החורף המחלה חוזרת". קטע מתוך "חסד", ספרה החדש של זוכת פרס נובל, טוני מוריסון, שיוצא עכשיו בעברית

    טוני מוריסון, זוכת פרס נובל לספרות, בין ספריה הידועים "חמדת" (1988), "ג'אז" (1993), "שיר השירים אשר לסולומון" (1977). הרומן "חסד" נבחר לרומן השנה של ה"סאנדיי טיימס" ל-2008. הוא מעמיד במרכז שמונה דמויות, שנותקו מעברן ומשורשיהן, ומלווה אותן במסען קדימה, ביניהן פלורנס בת ה-16 

     

    מאז שעזבתָּ בלי להגיד שלום עובר קיץ, אחר-כך סתיו, ויחד עם השקיעה של החורף המחלה חוזרת. לא כמו קודם אצל סוֹרוֹ, אבל עכשיו אצל סֶר. הפעם כשהוא חוזר הוא שונה, אטי, וקשה להשׂביע את הרצון שלו. הוא קצר-רוח עם מיסטרֶס. הוא מזיע, וכל הזמן רוצה סיידר, ואף-אחד לא מאמין שהבועות הולכות להיות המחלה הישנה של סוֹרוֹ. הוא מקיא בלילה ומקלל ביום. ואז הוא נהיה חלש מדי בשביל לעשות כל אחד משני הדברים.

     

    הוא מזכיר לנו שהוא בחר עובדים, כולל אותי, שכבר היתה להם חצבת והם שרדו, אז איך זה קורה לו? הוא לא יכול לא לקנא בבריאות שלנו ולהרגיש איך הוא נפל בפח עם הבית החדש שלו. אני יכולה להגיד לךָ שאפילו עכשיו הוא עוד לא גמור אם כי מפליא לראות את עבודת הברזל שלך. הקובְּרות המבריקות ממשיכות להתנשק על-יד הכתר של השער. הבית אדיר, מחכה רק לְזגג. סֶר רוצה שייקחו אותו לשמה אפילו שאין רהיטים.


    טוני מוריסון. רומן השנה של 2008 (צילום: AP)

     

    אז הוא אומר למיסטרֶס למהר למהר לא חשוב הגשם האביבי שממשיך לרדת ימים. המחלה משנה גם את המוח שלו, לא רק את הפָּנים. וִיל וסְקאלי כבר לא פה, ומתי שאנחנו, הנשים, שכל אחת מחזיקה פינה של שמיכה, סוחבות אותו לתוך הבית, הוא ישן עם הפה שלו פתוח רחב ולא מתעורר בכלל. לא מיסטרֶס ולא אנחנו לא יודעות אם הוא חי אפילו רגע בשביל להספיק להריח את הרצפות החדשות מעץ דובדבן שהוא שוכב עליהן. אנחנו לבד.

     

    אין מי שיעטוף את סֶר בתכריכים או יתאבל עליו חוץ מאיתנו. ויל וסקאלי חייבים להתגנב בשביל לחפור את הקבר. הזהירו אותם לשמור מרחק. אני לא חושבת שהם רוצים לשמור מרחק. אני חושבת שהאדון שלהם מכריח אותם, בגלל המחלה. עוזר-הכומר לא בא אפילו שהוא חבר שמחבב את סוֹרוֹ. גם לא אף-אחד מהקהילה. בכל-זאת, אנחנו לא אומרים את המלה בקול רם עד שאנחנו קוברים אותו על-יד הילדים שלו ומיסטרֶס שמה לב לַשתיים בתוך הפה שלה.

     

    זאת הפעם היחידה שאנחנו לוחשים את המלה. אבעבועות. אחרי שאנחנו אומרים אותה למחרת בבוקר, מצטרפות לשתיים שעל הלשון שלה עוד עשרים-ושלוש על הפנים שלה. עשרים-וחמש בסך-הכל. היא רוצה מאוד שתבוא הנה ממש כמוני. בשבילה זה כדי להציל את החיים שלה. בשבילי זה כדי שיהיו לי חיים.

     

    אתה בטח בכלל לא יודע כלום על איך שהגב שלך נראה כמו כל מה שיש בשמיים: אור שמש, זריחה של ירח. אני נחה שמה. היד שלי, העיניים שלי, הפה שלי. בפעם הראשונה שאני רואה את כל זה אתה יוצר אש עם מפוח. הברק של המים זורם לאורך עמוד-השדרה שלך ואני חוטפת הלם מעצמי בגלל שאני רוצה ללקק שמה. אני בורחת לרפת בשביל להפסיק את הדבר הזה מלקרות בתוכי. שום דבר לא מפסיק אותו. רק אתה ישנו. שום דבר חוץ ממך.

     

    העיניים שלי, ולא הבטן שלי, הן החלקים הרעבים שלי. אף-פעם לא יספיק הזמן להסתכל איך שאתה זז. הזרוע שלך עולה להכות בברזל. אתה יורד על ברך אחת. אתה מתכופף. אתה מפסיק בשביל לשפוך מים, בהתחלה על הברזל ואחר-כך לתוך הגרון שלך. עוד לפני שאתה יודע שאני בעולם כבר אתה הורג אותי. הפה שלי פתוח, הרגליים נהיות רכות והלב נמתח והולך להישבר.

     

    הלילה בא ואני גונבת נר. אני מביאה גחלת בתוך סיר בשביל להדליק אותו. בשביל לראות ממך יותר. מתי שהוא דלוק, אני מסוככת על השלהבת ביד שלי. אני מביטה עליך כשאתה ישן. מביטה יותר מדי זמן. לא זהירה. השלהבת שורפת לי את הכף-יד. אני חושבת שאם תתעורר ותראה אותי רואה אותך אני אמות. אני בורחת ולא יודעת אז שאתה רואה אותי ראה אותך. וכשבסוף העיניים שלנו נפגשות, אני לא מתה. אני חיה בפעם הראשונה.

     

    לינה, שמפרפרת כמו סַלמון שהרגע נתפס בקרס, מחכה אתי בכפר. הקרון של האחים נֵיי לא מגיע. שעות אנחנו

    עומדות ואז יושבות בצד הדרך. נער וכלב שמובילים עזים עוברים על-ידנו. הוא מרים את הכובע שלו. זאת הפעם הראשונה שאיזה בן עושה את זה אלי. מוצא חן בעיני. סימן טוב, אני חושבת, אבל לינה מזהירה אותי מהרבה דברים, אומרת שאם אתה לא בבית שלך אסור לי להתעכב.

     

    אני חייבת לחזור מיד. אני לא יודעת איך רוכבים על סוס ולכן אני צריכה לחפש איך לחזור בעגלה של מחר, זאת שמביאה חלב טרי וביצים לשוק. כמה אנשים עוברים על-ידנו ומסתכלים אבל לא מדברים. אנחנו בנות ולכן אין להם פחד. הם יודעים מי זאת לינה ובכל-זאת מסתכלים כאילו אנחנו זרות להם.

     

    אנחנו מחכות עוד וכל-כך הרבה זמן, שאני לא שומרת את הלחם ואת הדג בקלה שלי. אני אוכלת את כל הבקלה. לינה מחזיקה את המצח שלה עם היד והמרפק שלה על הברך. היא נותנת הרגשה רעה ולכן אני מתרכזת במחשבות על הכובע של הרועה-עזים.

     

    הרוח קרה ומריחה משלג. בסוף הקרון כאן. אני מטפסת למעלה. הרַכָּב עוזר לי, משאיר את היד שלו חזק והרבה זמן על המאחורה שלי. אני מרגישה בושה. אנחנו שבעה, חוץ מהאחים נֵיי, והסוסים הם לא היחידים שמתעצבנים מפתותי שלג באביב. הירכיים שלהם רועדות, הם מנערים את הרעמות שלהם. גם אנחנו עצבנים אבל יושבים בשקט כשהפתותים יורדים ונדבקים לרדידים ולכובעים שלנו ומפזרים סוכר על הריסים שלנו וקמח על הזְקָנים הצמריים של הגברים.

     

    שתי נשים יושבות עם הפנים אל הרוח שמעיפה את השיער שלהן כמו ציציות של תירס, והעיניים שלהן הן סדקים של זוהר. האשה האחרת מכסה את הפה שלה עם המעיל שלה ונשענת על גבר. נער עם צמה צהובה יושב על הרצפה של הקרון והידיים שלו קשורות אל הקרסוליים. הוא ואני היחידים בלי מרבדים או שמיכות לכסות את הרגליים.

     

    שלג פתאומי על עלים רכים הוא דבר יפה. אולי הוא יישאר על האדמה מספיק זמן בשביל שיהיה קל לעקוב אחרי חיוֹת. גברים תמיד שמחים שיש שלג במקומות של צַיִד טוב. סֶר אומר שאף-אחד לא יכול למות מרעב אם יש שלג. גם לא באביב, כי אפילו לפני שגרגרי היער יוצאים והירקות מוכנים לאכילה, הנהר מלא בהשרצות והאוויר בעופות. אבל השלג הזה לא יישאר, אפילו שהוא כבד, רטוב ועבה. אני מושכת את הרגליים שלי מתחת לחצאית, לא כדי שיהיה לי חם, רק בשביל להגן על המכתב. את הבד עם הלחם אני לופתת על הברכיים שלי.

     

    מיסטרֶס מכריחה אותי ללמוד בעל-פה את הדרך להגיע אליך. אני צריכה לעלות על הקרון של האחים נֵיי בבוקר כשהוא נוסע צפונה על דרך הדואר. אחרי עצירה אחת בְּפונדק הקרון יגיע למקום שהיא קוראת לו הַרטְקיל קצת אחרי אמצע היום ושם אני יורדת. אני צריכה ללכת שמאלה, בכיוון מערב על שביל אַבֶּנָאקי שאני אזהה לפי העץ הצעיר שמתכופף לתוך האדמה, עם נצר אחד שצומח לכיוון השמיים.

     

    אבל הקרון של האחים נֵיי מאחר יותר מדי. עד שאני מטפסת למעלה ותופסת מקום בקצה מאחורי האחרים כבר לפנות-ערב. האחרים לא שואלים אותי לאן אני נוסעת אבל אחרי קצת זמן יש להם הנאה ללחוש איפה הם חיו פעם. על-יד הים, הנשים אומרות, הן מנקות ספינות, הגברים סותמים בהן סדקים ומתקנים מזחים.

     

    הם בטוחים שהשנים של החוב נגמרו אבל האדון אומר לא. הוא שולח אותם משם עכשיו לצפון למקום אחר לעוד שנים, לעבוד בעורות. אני לא מבינה למה הם עצובים. כל אחד צריך לעבוד. אני שואלת, אתם משאירים מאחורה מישהו יקר לכם? כל הראשים מסתובבים אלי והרוח גוֹועת.

     

    מטומטמת, אומר איש אחד. אשה ממולי אומרת, צעירה. האיש אומר, אותו דבר. אשה אחרת מרימה את הקול להגיד תעזבו אותה. יותר מדי בקול רם. תירגעו שמה מאחורה, צועק הרַכָּב. האיש שאומר שאני מטומטמת מתכופף לגרד את הקרסול שלו והוא מגרד המון זמן בזמן שהאחרים משתעלים ומשפשפים את הנעליים שלהם ברצפה כאילו לעשות דווקא לרַכָּב. האשה על-ידי לוחשת, אין ארונות-מתים בְּמפעל-עורות, רק מוות מהיר בחומצה.

     

    הפונדק צריך אור פנסים כשאנחנו מגיעים אליו. בהתחלה אני לא רואה אותו, אבל אחד מאיתנו מצביע ואז כולנו רואים. אור קורץ דרך העצים. הנֵייִם נכנסים פנימה. אנחנו מחכים. הם יוצאים החוצה לתת מים לסוסים ולנו, ונכנסים שוב פעם פנימה. אחרי זה יש שוב פעם קולות של סחיבת-רגליים. אני מביטה למטה ורואה את החבל שיורד מהקרסוליים שלהם מתפתל לאורך הרצפה של הקרון.

     

    השלג מפסיק והשמש כבר איננה. בשקט, בשקט שישה קופצים למטה. הגברים תופסים את הנשים בזרועות שלהם. הנער קופץ לבד. שלוש הנשים עושות לי תנועה. הלב שלי מתהפך וגם אני קופצת למטה. הם מתרחקים בחזרה לכיוון שממנו אנחנו באים, לתפוס מחסה כמה שהם מצליחים בין העצים בצד הדרך, במקומות ששמה השלג קטן. אני לא הולכת אחריהם. אני גם לא יכולה להישאר בקרון. יש לי אבן קרה בחזה.

     

    אני לא צריכה את לינה בשביל להזהיר אותי שאסור לי להישאר עם גברים זרים שיש להם ידיים אטיות כשהם שתויים וכעס אחרי שהם מגלים שהמטען שלהם נאבד להם. אני חייבת לבחור מהר. אני בוחרת בךָ. אני הולכת מערבה לתוך העצים. כל מה שאני רוצה הוא במערב. אתה. הדיבור שלך. הרפואה שאתה יודע שתעשה את מיסטרֶס בריאה. אתה תשמע מה שיש לי להגיד ותחזור אתי. אני רק צריכה ללכת מערבה. יום אחד? שני לילות?

     

    אני הולכת בין עצי ערמון משני הצדדים של הדרך. כמה מהם, שכבר מראים עלים, עוצרים את הנשימה שלהם עד שהשלג יימס. אבל יש טיפשים שנותנים לניצנים שלהם ליפול לאדמה כמו אפונים יבשים. בַּמקום שהעץ הצעיר מתכופף לתוך האדמה עם נצר שמצביע לשמיים אני פונה צפונה. אחר-כך מערבה אליך. אני ממהרת בִּשביל להתקרב אליך לפני שהאור ייגמר.

     

    האדמה בשיפוע חזק וגם לי אין שום דרך ללכת חוץ מלמטה. כמה שאני לא מתאמצת אני מאבדת את הדרך. העלים על העצים חדשים מדי בשביל להיות מחסה, ככה שבכל מקום האדמה בוצית עם שלג והעקבות שלי מחליקות ומתמלאות מים. השמיים בצבע של דומדמניות. האם אני יכולה להמשיך ללכת, אני שואלת את עצמי. האם כדאי. שני ארנבים קופאים בַּמקום לפני שהם קופצים ובורחים. אני לא יודעת איך לקרוא את זה.

     

    אני שומעת מים זורמים והולכת בחושך בַּכיוון של הצליל. האור של הירח צעיר. אני מושיטה יד אחת קדימה והולכת

    לאט כדי לא למעוד וליפול. אבל הצליל הוא אורנים מטפטפים ואין פלג או נחל. אני עושה ספל מהכף-יד שלי ומרימה קצת שלג בשביל לבלוע. אני לא שומעת את הטלפים ולא רואה שום צורה. הריח של הפרווה הרטובה הוא שעוצר אותי. אם אני מריחה אותו, גם הוא מריח אותי, כי אין שום דבר עם ריח בבד של האוכל שלי, רק לחם.

     

    אני לא יודעת אם הוא יותר גדול ממני או יותר קטן ממני ואם הוא לבדו. אני מחליטה על דממה. אני לא שומעת שהוא מסתלק אבל בסוף הריח נמוג. אני חושבת שיותר טוב לטפס על עץ. האורנים הישָׁנים גדולים מאוד. כל אחד מהם הוא כיסוי טוב אפילו שהוא שורט אותי ונלחם בי.

     

    הענפים שלו מתנדנדים אבל לא נשברים מתחתי. אני מתחבאת מכל דבר שזוחל וזז בעצלנות. אני יודעת ששינה לא תתפוס אותי כי יש לי יותר מדי פחד. הענפים חורקים ומתכופפים. התוכנית שלי ללילה הזה לא טובה. אני צריכה את לינה שתגיד לי איך למצוא מחסה באדמת-פרא.

     

    • "חסד", מאת טוני מוריסון, מאנגלית: אלינוער ברגר, הספריה החדשה
    • לכל כתבות מדור הספרים לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    החדש של מוריסון
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים