בשם האב: בן הצנחן ישיב למצרים שלל מ-67'?

עד השנה, ראה י' את אסופת המסמכים המצהיבים רק פעם אחת, לפני כמה עשורים, כשהיה בערך בן שמונה. אביו לקח אותו הצדה ל"שיחת מורשת קרב", ובזו אחר זו ליטפו אצבעותיו ניירות מתפוררים, צילומים בשחור-לבן, בליל של אותיות בשפת אויב - משפטים ורישומים שעל משמעותם לא יכול היה הילד הקטן לעמוד. גם האב, כפי הנראה, לא הבין בדיוק מה סיפרה העט שרשמה את הדברים, אבל העניין לא נתן לו מנוח: הוא ידע שיום אחד ישיב את הניירות לבעליהם החוקיים - כי למוות ולזיכרון אין שפה.

42 שנים עברו מאז לוקטו המסמכים האלה מבין גופותיהם של חיילים מצרים שנהרגו במלחמת ששת הימים, עד ש-י' החליט לעשות מעשה. לאחרונה, כשנה וחצי אחרי שהלך לעולמו אביו, לוחם צנחנים שהשתתף באותה מלחמה ב-1967, הוא יכול היה להתבונן על אותו "בליל אותיות" במבט מפוכח יותר: זו עדות. עדות למלחמה היסטורית ששינתה את פני המזרח התיכון, אבל גם עדות לחייהם ולמותם של צעירים מצרים שהלכו אל הקרב - ולא שבו. עדות שעבור מישהו שם, מעבר למסוף טאבה, שווה בוודאי עולם ומלואו.

"אבא שלי רצה כל חייו להחזיר את זה, אבל אני יודע שהוא חשש", מספר י', ולא יכול שלא לתהות: "ממה הוא חשש? את זה אני לא יודע. רק עכשיו אמא שלי סיפרה לי שהוא פחד. כעת, כשהוא כבר אינו בחיים, אני מקווה לסגור עבורו מעגל".

גובה המסים מקהיר‏ (צילום רפרודוקציה: ירון ברנר)

1

2

3

4

5

6

7

יומנים אישיים, תעודות, "פסים" לחייל היוצא הביתה ותמונות של בחורים צעירים - מה לא התגלה שם, בארכיון הדומם אבל החי כל-כך של "בינג הגדול", אביו של י'. החייל, שזכה לכינוי בשל מימדיו הגדולים, ביקש כמו רבים מעמיתיו שלקחו חלק בהיסטוריה להביא הביתה מזכרת מהמלחמה. אבל שנים אחר כך הוא הבין שהביא הביתה לא רק מזכרת משדה הקרב, אלא פסיפס חיים של אנשים קשי יום, שבדיוק כמוהו הוזעקו לשישה ימים של אש, אך מצאו את מותם: מארגן החפלות, איש המשפחה, קצין הקבע. כעת הייתה לו רק משאלה אחת: להיפטר מהמזכרת הזו, להשיב אותה לאלה שמוצאים בה משמעות אמיתית.

"זה מרגש, גם אני כתבתי יומן מלחמה"

"הופתענו מתקיפת המטוסים הישראליים, לא ציפינו לכמות כזו של גיחות והפצצות. מאותו רגע, תקפו מטוסים ישראליים את הקווים הקדמיים של הצבא המצרי. הופתענו גם שהישראלים תקפו את שדות התעופה בקהיר, והשמידו לנו 71 מטוסים על הקרקע" (מיומנו של חייל מצרי שנמצא בין המסמכים, יוני 1967)

"בינג הגדול" לא הספיק לממש את משאלתו. המוות הקדים אותו, אבל בנו, ששב ו"פשפש" בחפציו האישיים של אביו ומצא בהם פריטים רבי ערך, חש שהוא חייב להגשים את חלומו. לאחרונה פנה ל-ynet בבקשה לסיוע באיתור קרובי משפחתם של החיילים המצרים, כדי להשיב להם את המסמכים. 

"כשהייתי ילד, אבי סיפר לי על קרבות עזים מול הצבא המצרי, שבאחד מהם מצאו הוא וחבריו את המסמכים מפוזרים ליד גופות החיילים המצרים", מספר י'. עם זאת, הוא מודה שהשנים עברו, וכיום קשה לו לחלץ מהזיכרון או מהעובדות האובייקטיביות את תמונת הקרב המלאה. "נראה שאין כבר דרך לברר פרטים נוספים על האירוע הזה, כי אני לא יודע מי מהחיילים בקרב הזה בחיים - ומי כבר לא".

י' שקל בין השאר להפקיד את התעודות והמסמכים בשגרירות מצרים בתל-אביב, אבל חשש מתגובת המצרים. "חשבתי אולי להניח את זה בעילום שם. הבטחתי לעצמי שאחזיר את הדברים האלה למשפחות, הן אלה שצריכות להחזיק אותם, לא אנחנו. אני מקווה שזה יעשה טוב למשפחה של אותו חייל מצרי שמת", הסביר.

היות שאינו מבין ערבית, תהה י' זמן מה תוכן המסמכים. בטרם תרגומם, היה סקרן במיוחד לדעת מה נכתב בצרור ניירות שנראה לו כיומן. "יכול להיות שיש כאן דברים חשובים? גם אני כתבתי יומן כשהשתתפתי במלחמת לבנון הראשונה, ואני יודע שאם אני הייתי מקבל דבר כזה, הייתי מתרגש מאוד", אמר אז. ימים אחדים אחר כך, קיבל את התרגום של היומן, וסיפר בהתרגשות: "עכשיו אני יודע את השם של המצרי, ויש כאן תיעוד של מתקפות ישראליות! תיעוד של המצרים לוקחים טייסים ישראלים בשבי!".

מי אתה, מחמוד איברהים?

"ביצענו התקפה עם אור ראשון. לקחנו בשבי שמונה טייסים ישראלים, והפלנו שמונה מטוסים ישראליים... תוך כדי ההתקפה האווירית של המטוסים הישראליים, ישבתי עם חבר בשם ג'לאל סעיד עבד אל-חמיד מאיסמעיליה. הוא גר ברחוב אל-בילאג' מספר 5. ישבנו בתצפית כדי לשמור על הר גבוה, והיינו מצוידים במכשיר קשר ובנשק האישי שלנו מסוג קלאצ'ניקוב" (אחוות לוחמים מהצד השני, קטע מיומנו של החייל המצרי)

לאט לאט התפזר הערפל, האותיות התחברו, והתמונות עם הפנים שקפאו לפני 42 שנה - קיבלו שמות. החייל שלו שייך היומן שנמצא בין הגופות התברר כמחמוד איברהים, אך את שמו המלא קשה היה עדיין לפענח. "שירת ביחידה צבאית 451031 בחיל האוויר, מספר אישי 904841", נכתב שם. מסמך נוסף התברר כאישור היעדרות מהבסיס.

הפריטים שבחר החייל לקחת איתו למלחמה חושפים טפח מחייו האישיים, אלה נטולי המדים. על תמונה למזכרת שהעניק לו כנראה חבר מופיעה חתימה משנת 1966, ועל צילום של חבר נוסף נכתב גם שמו - מחמוד עבאד. ומה עושה כאן "פס"

השייך לחברו של החייל, חסן סלים ע'גוה, תושב העיר אל-זקאקיק המשרת באותה יחידה אווירית? והנה תמונה של ידיד נוסף המשרת כקצין, ושוכב כנראה פצוע בבית החולים הצבאי הכללי של מצרים.

אין לזה סוף. כל קו שמקבל צורה הגיונית, כזו הניתנת לתרגום, הוא עוד חלק בפאזל, עוד רמז בדרך לפיתרון החידה - מי אתה, חייל? מה השארת אחריך? ולאן, לעזאזל, לשלוח את המעט שנותר ממך אצלנו?

השמות מאחורי חלק מהתמונות דהויים, ויש אולי נגיעות דיו שלא ניתן יהיה עוד לשחזר, אבל י' מקווה בכל זאת לפתור את התעלומה. "על נסיבות הקרבות, אבא לא דיבר, הוא לא נכנס לזה כמעט אף פעם, ותמיד העביר נושא", הוא מציין. "אבל אמי מספרת שלא אחת הוא אמר לה, 'אני חייב להחזיר את המסמכים האלה למשפחות של החיילים', הוא הדגיש שזה חייב להגיע לילדים של הקצין או החייל הזה". שנה וחצי אחרי ש"בינג הגדול" נפטר, התקווה הזו עדיין חיה, ומתקרבת - ולו במעט - לכדי מימוש.

המידע הראשוני הגיע באימייל האדום