רווקים שפוחדים ממחוייבות, או מכבים גיבורים?

נכון, יש כאלה שבאמת רוצות ולא מוצאות, ואני מאחלת להן שימצאו במהרה בימינו. אבל יש כאלה שפשוט מדשדשות יום אחר יום בשלולית האשליות.

ומדוע אני בוחרת לגעת בנושא כה רגיש זה דווקא לקראת חג החנוכה?

א. כי כל הזמן אני רואה טורים כאלה, ובתור אחת שמכירה את הנושא מקרוב, אני מוצאת טעם רב בקילוף השקר הזה.

ב. בתור מי שלומדת קבלה כבר כמה שנים, אני מוצאת לנכון לשתף אתכם במשמעות הפנימית והחבויה של חג החנוכה, שמסבירה באופן מדויק להפליא את הסיטואציה הנ"ל. חוכמת הקבלה אמנם לא עוסקת בזוגיות בפרט, אבל היא בהחלט מטפלת ביסודיות בכל הנוגע להבנת נפש האדם ולקשרים בין האנשים.

אתחיל בשאלה: מדוע טורחות כל אותן בנות ה-27 פלוס להצדיק את בחירתן ב"לבד" ההכרחי שלהן?

לדעתי, בני אדם נוהגים להצדיק את עצמם כאשר הם לא ממש שלמים עם מצבם. ספק קטן ממשיך לכרסם בתוך כל רווקה מצויה, במיוחד כשהיא ניצבת אל מול הדודות. במצב כזה, הדרך הקלה להיפטר מהרגשת חוסר הנוחות שהישרו עליה הדודות היא לנסות לאסוף קולות מהעם המורכב מטוקבקיסטים, שישכנעו אותה שמצבה בהחלט חיוני ומודרני להפליא. אבל כאן עלול לבוא הפספוס.

חוסר השלמות שלנו נובע על פי רוב מטעם אחד פשוט – אנחנו, בני האדם האומללים, מורכבים מכוחות שמושכים אותנו תמיד לשני קצוות מנוגדים. וכאן נכנס חנוכה לתמונה. חנוכה מסמל בצורה מופלאה את הכוחות האלה שקיימים בתוך כל אחד ואחת, נשוי/אה, רווק/ה, גרוש/ה או אלמנ/ה.

הכירו את המכבים והיוונים שחיים אצלכם בתוך הלב, בתוך המוח, בתוך ההרגשה:

היווני הוא החלק האגואיסט המושבע. הוא חרד לפרטיותו, הוא אוהב את עצמו עד כדי גועל, הוא מטפח את עצמו ואת מלתחתו יומם וליל, והסיבה היחידה שלו ליצור כל קשר עם בני המין השני היא כדי להתפאר בעוד רכישה זמנית, שתעיד על מוצלחותו החברתית. אבל מה שרוצה "היווני" באמת הוא להישאר עם עצמו, שכן אין אדם עלי אדמות שישווה לו, לחוכמתו, ליופיו ולפילוסופיית החיים שלו. ואם כך, הרי אין במי להשקיע, את מי לאהוב, למי לוותר, ואין שום סיבה לנסות באיזו צורה לשמור על האהבה לאחרים. הם משרתים אותו, ומיד כשגמרו את תפקידם – נזרקים לפח.

היווני הזה קיים במידה מסוימת גם בי וגם בך.

המכבי הוא החלק שנמצא בדרך כלל במיעוט בתוך כל אחד ואחת. הוא מאמין באהבה ללא תנאים וללא גבול. והוא לא רק מאמין, הוא גם מוכן להילחם עבור זה ולהתעלות מעל כל המכשולים. כשהוא רחוק מהאחרים הוא מרגיש חתוך מהחיים, נפרד ואפילו חולה, שכן הוא יודע שבחיבור ובאחדות מצויים האושר ומשמעות הקיום שלו על פני האדמה. בעבור זה הוא יוצא למלחמה, אפילו אם היא נראית אבודה מראש מבחינה ריאלית. בקצרה, המכבי שבך מאמין בכוחות העמוקים שנמצאים בנשמה, ולא במה שהעין רואה.

גם המכבי הזה קיים במידה מסוימת בכולנו.

בין לבין נמצאים המתייוונים, שבהם טמון הפוטנציאל לאהוב. בעבר הם האמינו באהבה, אבל הם עברו למחנה של האגואיסטים, הרוצים להעניק רק לעצמם אהבה, שמחה וכל סוג של הנאה. ולשם כך יש להם אינספור הסברים מנומקים: הם נפגעו, נבגדו, הם לא יכולים להעניק שום דבר לאחרים, הם לא מוצאים לכך שום סיבה טובה. המתייוונים הם הקליפה הכי קשה. הם מכירים היטב את כל התירוצים והחוכמות למה לא כדאי להיכנס לקשר. למרבה הפלא, יותר קל להפוך הרבה יוונים לאוהבים, מלפתוח את הלב של מתייוון אחד לחיבור עם האחרים.

ואם עד כה לא הייתי מספיק ברורה, חשוב לציין שלפי הקבלה היוונים והמכבים הם כוחות פנימיים שחיים בתוכנו גם בימים האלה ובזמן הזה. הם נמצאים במלחמה על הבחירה אם ללכת בדרך של אגואיזם, או בדרך התפתחות וגדילה, כזו שתולה את אושרו של כל אחד מאיתנו דווקא ביכולתו ליצור קשר טוב ואמיתי עם האחרים.

לכן אני אומרת שדווקא כדאי להקשיב מידי פעם ל"מכבי" שלנו, גם אם הצעקה שלו כואבת, פוצעת, מורידה מעלינו את מסך השלווה המדומה. הצעקה של המכבי דורשת מאיתנו להיכנס למלחמה פנימית מול היוונים הרבים והמתוחכמים, וזה מאוד מאיים עלינו. אבל כמו שמספרת לנו ההיסטוריה – הניצחון מובטח, ואין זה מקרה שדווקא המכבים הצליחו לראות בחשכה את פך השמן שהיה נסתר מעיניהם הסומות של היוונים. המכבי מוצא בתוך הקושי את האור, המכבי מוצא דרכים לגדול ולהתפתח גם כשרע. המכבי לא נפרד על כל שטות הכי קטנה, שכן הוא יודע שמשמעות האושר היא רק בחיבור ובאהבה בין בני האדם.

• שלי פרץ, נשואה ואמא לשניים, שחקנית וכותבת מתוך חוכמת הקבלה