פפואה: הגברים חושפים שרירים, הנשים את החזה

הפסטיבלים המסורתיים מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות הפפואנית. חלק מהרעיון שעומד בבסיס התכנסות השבטים הגדולה, הוא שאם יכירו אלה את אלה טוב יותר, תתרופף המתיחות ותיווצר חברה מלוכדת יותר.

מי שהתחיל את מסורת ההתכנסות היו דווקא המיסיונרים האירופים בשנות החמישים של המאה העשרים, שהיו מעוניינים בהפסקת המלחמות בין השבטים השונים כדי שיוכלו לנצר את התושבים המקומיים בשקט. המנהג השתרש, ועם השנים הוא גם הפך לאטרקציה תיירותית חשובה, אולי המרכזית, במדינה.

תופי הקונדו (Kundu Drum) הם כלי הנגינה הנפוצים ביותר בין שבטי המקום ובכלל במדינה. גם נשיפה בקונכיות או בחלילי במבוק, אשר נותנים קצב לריקוד. כל קבוצה וסגנונה. למוזיקה יש תפקיד חשוב בתרבות המקומית. הגיוון בתלבושות ובצבעים של הקבוצות השונות מדהים והכל אותנטי ביותר.

הגברים חושפים את גופם, מתהדרים במבנה הפיזי, השרירים ומבנה העצמות, ומכסים רק את מבושיהם. הנשים הולכות חשופות חזה, ומכסות אף הן את מבושיהן. על צווארם של חלק מהמשתתפים תלויים חטים של חזיר בר, אחרים עונדים קונכיות, צדפים, פאות העשויות משיער אדם וצמחים מקומיים; שרשראות של שיני כלבים כמחרוזות לצוואר ולידיים; נוצות של ציפור גן עדן, נשרים, תרנגולות, קקדו (Cockatoo) וקאסווארי, מקשטים את כיסויי הראש.

בכמה קבוצות משתמשים בגילופי עץ שאותם מציבים על ראשי הגברים. הגילופים מסמלים את הטבע ואת העצמים המוכרים להם מסביבתם הקרובה: דולפינים, סירות קאנו, דגים, צבים, זוחלים ובעלי כנף. פניהם של כמה גברים מכוסים בעלים, אחרים מצטבעים בצבעי אדמה כמעין מסכה. גידים של קאסווארי שנצבעו בשחור, משמשים כצמידים על צווארם וידיהם של נשים וגברים. הנשים לבושות בחצאיות קש ועור. כולם מהלכים יחפים. הרבה מתלבושות הגברים מייצגות לוחמים הנושאים כלי נשק מסורתיים, כגון רמחים וגרזנים העשויים מקת עץ שאליה מחוברת אבן צור מחודדת.

אינספור קבוצות בפסטיבל האגן

במאונט האגן הפסטיבל נערך במגרש גדול. הקבוצות נכנסו בזו אחר זו, בשירה, נגינה וריקודים. אחרי טקס נאומים קצר איפשרו לתיירים הלבנים להיכנס לשדה, וניתן היה לשוחח עם המשתתפים ולצלם אותם בבגדיהם המסורתיים. מטריה היא אביזר מאוד שימושי בניוגיני: היא מגינה כשהשמש יוקדת, וגם כשיורד גשם. המטריות צובעות את השווקים וגם את יציעי הפסטיבלים.

בן שבט ההולי בפאה טקסית, פסטיבל מאונט האגן (צילומים: אפרת נקש)

החבר'ה מפולגה ביקשו מאיתי שיופיע איתם גם ביום השני של פסטיבל מאונט האגן. הגעתי עם איתי לשטח ההתארגנות של הקבוצות. הסתובבתי בין הקבוצות השונות והתרשמתי מהקפדנות והדקדקנות של התלבושות והאיפור. הראשים מכוסים בכובע עם מילוי, לתוכו ננעצות נוצות רבות. הנוצות מטופלות בחרדת קודש, כל אחת מוצאת מאריזתה וננעצת בנפרד.

כשחושבים על זה, הרי אין אפשרות לאחסן ולהביא למגרש את כיסויי הראש המרהיבים בשלמותם. קבוצת הנשים של האגן הגיעה מלווה בגברים, והם אחראים לנוצות. בקבוצות אחרות היתה עזרה הדדית של המופיעים. כל המשתתפים משחו את גופם בשמן ואני מרחתי את איתי הלבנבן בשכבות של קרם הגנה. תהליך ההתארגנות נמשך שעות ארוכות.

איתי עם קבוצת פולגה בפסטיבל בהאגן. עורו הלבן נמרח בקרם הגנה

הקבוצות שרו ורקדו תוך כדי ההכנות, וניכר היה שהאירוע מאוד חשוב עבורם. שמירה על מסורת היא אירוע מלכד וגם מוקד משיכה של תיירים. גם אני קבעתי את תאריכי נסיעתי לפי הפסטיבלים המרכזיים בהאגן ובגורוקה.

הקבוצות עלו למגרש, רקדו לקצב שירתם ותיפוף בתופי הקונדו. כאשר איתי עמד עם הקבוצה בשדה, גבו הלבן משך תשומת לב רבה. הקבוצה היתה מוקפת משתתפים ואורחים שהתרגשו מאוד שאיתי מישראל, ומכובדים הגיעו ללחוץ את ידו. גם כאשר קבוצות החלו לרדת מהשדה, התעקשו החברה מפולגה להמשיך ולרקוד, נהנים מתשומת הלב לה זכתה הקבוצה.

צבען הלבן אפור של המסיכות מסמל את המוות

אנשי הבוץ (שבט אסארו) הם קבוצה אתנית יוצאת דופן, שבה הגברים מתהלכים בתנועות גמישות, כשעל ראשם מסיכות חומר המכסות את פניהם, וגופם מרוח בבוץ. המסיכות די כבדות, ולא פעם מוסיפים למסכות גם חטים של חזיר בר. צבען הלבן אפור מסמל את המוות והרוחות, וצורתן הגרוטסקית באה כדי להפחיד את האויבים.

זקני השבט מספרים על קרב קשה שבו הובסו אנשי השבט, ונסו על נפשם. במנוסתם חצו ביצה עמוקה ממנה יצאו מלוכלכים מכף רגל עד ראש בבוץ אפור. אויביהם שראו אותם חשבו שלפניהם רוחות רפאים, וכמובן ברחו מפניהם. מאז מורחים בני השבט את גופם בבוץ ועוטים מסיכות בטקסים שבטיים ובפסטיבלים.

ילד משבט אסארו במסיכת בוץ

גברי קבוצה אתנית אחרת צבעו עצמם בשחור בעזרת צבע אדמה ושמנים, וסביב עיניהם טבעת צבע לבנה, שמסמנת תוקפנות ואזהרה ליריבים. קבוצות אחרות צבעו עצמן בשחור וציירו על גופן שלד.

מחוץ למגרש הפסטיבל הוצבו דוכני מזון, דוכנים של חברות סלולר, מוצרי קוקוס ועוד. אחרי שהפסטיבל הסתיים, הלכתי עם איתי למגרש אחר שבו הופיעו להקות רוק מקומיות על במה, עם גיטרות חשמליות ותופים מערביים. מיד כולם זיהו את איתי, שהחליף בגדים ופניו היו עדיין מאופרים, והקיפו אותנו בצפיפות והעלו אבק רב. אחרי כמה דקות הרגשנו מחנק והתרחקנו מהמקום.

פרט מעניין הוא שתאריכי קיום הפסטיבלים משתנים. הכנתי את תוכנית הנסיעה שלי על פהי תאריכים שהופיעו באתר של רשות קידום התיירות בפפואה גינאה החדשה. במציאות, כל הפסטיבלים שבהם השתתפתי לא התקיימו במועד שהם פורסמו. גם ביומני השנה שהודפסו בפפואה ניוגיני, ובחומר פרסומי אחר, הופיעו תאריכים שונים. מזל שלקחתי ברצינות את ההערה שהופיעה בלונלי פלנט, שגם התוכניות הטובות ביותר משתבשות בנקודה מסויימת, והכנתי מסלול נסיעה עם שוליים רחבים בלוח הזמנים.

קבוצות מסוימות צובעות עצמן בשחור ומציירות על גופן שלד

הפסטיבל בוויווק: בליל של שירים, סגנונות, קפיצות וניתורים

בימים ששי ושבת,5-4 בספטמבר 2009, נערך פסטיבל גרמות ובמבוק (Garamut and Mambu Festival. Mambu בפיג'ין פירושו במבוק), פסטיבל של תופי גרמות האופיניים לאזור הספיק וחלילי במבוק. התאריכים הרשמיים שהופיעו בכל הפרסומים היו 6-5 בספטמבר, ימי סוף השבוע, אולם מישהו החליט להקדים את הפסטיבל ביום.

שוב הייתי מרוצה מהשוליים הרחבים שהכנסתי לתוכנית הטיול. הלכתי עם ג'ורג' למגרש בו התקיים הפסטיבל. מגרש הדשא תחום מסביב בתלוליות חול, עליהם עמדו וישבו הצופים באירוע. תושבים רבים הגיעו לפסטיבל, ומטריות צבעוניות קישטו את היציעים.

קבוצות רבות וססגוניות עלו על המגרש להופיע, חלקן הביאו עימן תופי גרמות ענקיים ואחרות הסתפקו בתופי קונדו קטנים. המופיעים הניעו את גופם לפי הקצה והצלילים של המוזיקה. בליל של שירים, סגנונות, תנועות, זרימה, דילוג, קפיצות וניתורים. היו קבוצות של גברים בלבד, נשים בלבד וקבוצות מעורבות שבהן הנשים נעות בצורה שונה מהגברים.

אשה ממרכז האגן שרה, פסטיבל גורוקה

התרשמתי מהשליטה בגוף ומיומנויות התנועה. ריקוד במעגל, ריקוד בשורות, קצב מהיר וקצב איטי, ריטואל מסורתי עם חשיבות לכל תנועה. חלקם ענדו על השרשראות קונכית פנינה גדולה, ואחרים שרשראות עם קונכיות שזורות בחטי חזיר.

אהבתי במיוחד את הקבוצה מ-West New Britain שניגנה בחלילים המורכבים מכמה קני במבוק באורך שונה, מלווה בתופי גרמות ותופי קונדו. קבוצה נוספת מ-New Island אף היא השמיעה מוזיקת חלילים נהדרת. קבוצה אחרת הניחה קני במבוק גדולים על הדשא, ותופפה עליהם בסוליות של כפכפי גומי. המוזיקה היתה קצבית ונהדרת וניתן היה לחוש את המקצב גם דרך הרגליים.

המופיעים הקפידו על פרטי לבושם. בסיום המופע כל נוצה חזרה לאריזתה, ונוצות שנפלו במגרש נאספו על ידי חברי הקבוצה. לנוצות ולצבעים יש משמעות והמהדרים השתמשו אך ורק בחומרים טבעיים. עם זאת, משתתפים רבים נשארו לבושים במכנסי ג'ינס, מכנסים קצרים או תחתונים. חלק מהקבוצות השכילו לתפור מכנסונים מחומרים טבעיים ההולמים את התלבושת, וכך גם לגבי חזיות שארגו הנשים מחבלים.

בשונה מפסטיבל האגן, בפסטיבל זה כל קבוצה עלתה למגרש והציגה מופע שנמשך כמה דקות. לפני העליה למגרש קיימו הרקדנים טקס מסורתי קצר, להבטיח את הצלחת המופע. הם השתמשו בלחשים, מגע של ראש הקבוצה בכל רקדן, ולעיתים אף שימוש באש.

פסטיבל גורוקה: נחוג בסמוך ליום העצמאות של פפואה

הפסטיבל בגורוקה הוא האירוע התיירותי והתרבותי הגדול ביותר במדינה שאליו מגיעות קבוצות ייצוגיות מכל השבטים באזור. האירוע נחוג תמיד בסוף השבוע הסמוך ליום העצמאות של פפואה גינאה החדשה, החל ב-16 בספטמבר.

גבר מגורוקה בפסטיבל גורוקה. האירוע התיירותי הגדול ביותר במדינה

במשך ימי הפסטיבל הלהקות, לבושות בבגדים מסורתיים וצבועות במיטב צבעי השבט, פוצחות בריקודים מלווים בשירה ונגינה. שפתיים נצבעות בלבן ופנים באדום, אפים מחוררים דרכם מושחל ענף או נוצה, שרשראות ענודות על צוואר, תנוכי אוזניים מגיעים עד החזה, החזה מגיע עד הטבור וכתרים מנוצות מגיעים עד השמיים.

הפסטיבל נערך יומיים, בימים שבת וראשון. כשבעים קבוצות סינגסינג השתתפו באיירוע, לבושים במיטב מחלצותיהם ונוצותיהם. אורחים רבים הגיעו, מקומיים וכ-300 תיירים. הקבוצות התארגנו במקומות מרוחקים מהמגרש, והגיעו אל המגרש בשבילי עפר תוך שירה וריקודים. לבעלי עור לבן איפשרו להיכנס אל מגרש המופעים מתחילת המופע, וכך יכולתי לצלם את המופיעים מקרוב.

הייתי שיכורה מהמראה המדהים והצבעוני של שורות גברים ומעגלי נשים, עטורי נוצות צבעוניות של ציפור גן-עדן, תוכים, קאסווארי ועוד, מנגנים בתופי קונדו, שרים ונעים בקצב מקפיץ. ניכר היה שכל קבוצה גאה מאוד בתרבותה המיוחדת. כשעמדתי במגרש יכולתי להרגיש בעוצמה רבה את התרבות המגוונת של השבטים בפפואה ניוגיני.

צעיר מנגן בחליל במבוק, פסטיבל תופי הגרמות וחלילי הבמבוק בוויווק

מסביב למגרש המופעים היתה תצוגה של עבודות יד למכירה. במקביל לפסטיבל התקיימה תחרות של להקות זמר. המקומיים, שלא יכלו להיכנס בשלב זה למגרש הפסטיבל, התרכזו בתחרות המוזיקה החיה. לשמחתי פגשתי את הקבוצה מפולגה והמפגש היה מאוד מרגש. בשלב מסויים איפשרו לקהל המקומיים להיכנס למגרש המופעים בהמוניו, והוא הציף את המגרש. בשלב הזה העדפתי לעבור ליציע התיירים, ולצפות בים האנשים הצבעוני.

לסיום: פפואה נכנסה לי לנשמה

חשבתי על ההזהרות והסכנות שקראתי ונאמרו לי כשהתכוננתי לנסיעה לפפואה (אותם תיארתי בפרק הראשון). במשך חודשיים של מסעות בכל רחבי פפואה לא הרגשתי פחד. בדיוק ההיפך, הרגשתי מוגנת הן בשל עורי הלבן, והן משום שאני באה מישראל, ארץ הקודש, ארצו של ישו.

האנשים בפפואה הרגישו אחראים עלי ודאגו לי. כיבדתי את המקומיים והם כיבדו אותי. לפני נסיעתי, הסבה עירית את תשומת ליבי שאלה שהזהירו אותי היו מדריכים, והעלתה אפשרות שהם הפחידו אותי כדי שלא אסע לבד אלא איתם. בדיעבד, וכשאני נזכרת בתגובתו של יונתן ניר שאינו מדריך, שאמר שהרגיש טוב ונוח משך חודשיים של הטיול שלו בפפואה, אני נוטה להסכים עם ההשערה של עירית.

פפואה נכנסה לי לנשמה. האנשים - בידידותיות יוצאת דופן, בסגנון חיים מגוון, במופעי תרבות מרהיבים (סינגסינג) ובאהבתם לישראל - הם שעושים את פפואה גינאה החדשה למקום כל כך מיוחד.

חלפו ארבעה חודשים מאז חזרתי ארצה, ועדיין אין שבוע שבו לא מתקשר אלי מישהו מפפואה, או שולח sms. האנשים נגעו בי ואני מתגעגעת.

• לכתבות הקודמות בסדרה: פרק א' , פרק ב' , פרק ג' , פרק ד' , פרק ה' , פרק ו' , פרק ז'
  

• באתר של אפרת תוכלו לקרוא את יומן המסע המלא: האחווה השבטית בפפואה גינאה החדשה
  

•  אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת, העורכת הרצאות על טיוליה ברחבי העולם. לאתר צילום הטבע שלה