שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טרק הקוקודה: 96 ק"מ של הליכה ביער טרופי
    כשהיא יורדת ועולה 800 מטר בהרים תלולים בכל יום, צועדת בג'ונגל פראי ורטוב ובודקת טוב-טוב היכן היא מניחה את רגלה בכל צעד - שרדה אפרת נקש את הטרק המפורסם של פפואה גינאה החדשה, ולא הצטערה לרגע. פרק שלישי בסדרה

    טרק הקוקודה (Kokoda) שבפפואה גינאה החדשה הוא שביל הליכה המקשר בין החוף הצפוני לדרומי. השביל נמתח ממחוז אורו (Oro) שבצפון, חוצה את רכס Owen Stanly, ומגיע למחוז Central. השביל מפורסם בעיקר בגלל עברו במלחמת העולם השנייה.

     

    ב-1942 נחתו היפנים בקוקודה, והתקדמו דרומה בנתיב זה לעבר פורט מורסבי (Port Moresby), תוך שהם מכים באוסטרלים התשושים. לפני שבעלות הברית נכנסו לקרב שתיכננו, היפנים נעצרו ליד סוגרי בגלל מחסור באספקה. הם לא הצליחו לשלוח אספקה ללוחמים בחזית מהאוויר, התוכנית לפרוץ באמצעות רכב נכשלה, וחיל הרגלים לא יכול היה לשאת אספקה לאורך השביל עד לחזית ולחזור.

     

    היפנים נסוגו, והאוסטרלים כבשו את האזור מחדש. המלחמה הייתה בתנאים קשים, ושני הצדדים סבלו נפגעים רבים. בגלל ההיסטוריה, נהפך השביל מרכז עלייה לרגל של אוסטרלים, ואני פגשתי בטרק רק אוסטרלים. ב-2006 צעדו בשביל 6,000 מטיילים, 95% מהם אוסטרלים. המראנו ממורסבי והתבוננתי מחלון המטוס הקטן בג'ונגל העבות שמתחתי.


    פפואה גינאה החדשה. טרק הקוקודה מקשר בין החוף הצפוני לדרומי

     

    אחרי עשרים דקות טיסה נחתנו בקוקודה. במחנה פגשתי את הבנים (The boys), הצוות המקומי שאיתו יצאתי לטרק: רומי - הסַבָּל האישי, דוידסון - המדריך, וארנולד - הסבל הקבוצתי.

     

    קוקודה נמצאת בעמק מוריק ושופע קרני שמש. המקומיים אמרו לי שזה היום הראשון שהשמש זורחת, ואני שמחתי. אבל לפנות הבוקר שלמחרת החל לרדת גשם חזק. מכיוון שישנתי כבר הרבה שעות, שכבתי ערה והקשבתי לגשם. הקשבתי לתיפוף המטר: צליל קל של טיפות המכות בגג הקש, טיפות כבדות הנופלות מקצה הגג, והמים הזורמים בתעלות מסביב לבקתה. הגשם על הגג נשמע קרוב יותר, ושמתי לב גם לצלילן של טיפות שהחליקו על עלים.

     

    מטפסים בעליות תלולות, יורדים בירידות בשיפוע חד

    היינו אמורים לצאת לטרק מוקדם, ואולם דוידסון החליט שנמתין עד שהגשם יחלש. אחרי ארוחת הבוקר הגשם דעך, ויצאנו לדרך. יום חמישי, 30 ביולי 2009 - השמיים היו מעוננים והיה קריר ונעים. דוידסון טען שעדיף כך, אחרת היה לנו חם מאוד. באזור זה הטמפרטורה ביום נעה בין 24 ל-30 מעלות, ובלילה בין 16 ל-24.

     

    קראתי שההליכה לאורך שביל הקוקודה מהווה אתגר פיזי קשה. השביל נמתח לאורך 96 ק"מ ברכבת הרים טבעית, בתוך יער טרופי סבוך. כל יום עולים ויורדים כ-800 מטר גובה, מטפסים בעליות תלולות, ויורדים בירידות בשיפוע חד. הסכום המצטבר של עליות וירידות הוא יותר מ-10,000 מטרים.


    מבט אווירי על הג'ונגל שבו עובר שביל הקוקודה (צילומים: אפרת נקש)

     

    בכיוון שאותו הלכתי, מקוקודה בצפון ל- Owers' Corner בדרום, יש עוד 550 מטר של טיפוס לעומת ההליכה בכיוון השני. לפני היציאה, כהכנה לאתגר הפיזי, שמרתי על הכושר בהליכה נמרצת יומיומית. הזעתי בחום הנורא של סוף יוני ויולי בארץ, אבל ידעתי שהתנאים בטרק לא יהיו טובים יותר.

     

    יצאתי לטרק עם ציוד מוכר, למעט הנעליים החדשות. אחרי הנסיונות הכואבים בטרקים בפטרה ובחוג אלעד, שעליהם סיפרתי בפרק הראשון, קניתי נעליים חדשות. במשך חודש הלכתי עם הנעליים בארץ. נכון, זה לא דמה לתנאי ההליכה של הטרק בפפואה, אבל לא הייתי מוכנה להסתכן ביבלות ובשפשופים שהיו מנת חלקי בנעליים הקודמות.

     

    השביל עבר בשדה ירק (Choko leaves), וים העלים הירוקים נראה נפלא. הבנים נעלו נעלי התעמלות, ואולם במחנה התהלכו יחפים. כפות רגליהם רחבות מאוד, שטוחות, וגב כף הרגל כהה. הרבה מהבנים שפגשתי בשביל הלכו יחפים.

     

    עצרנו בנקודת תצפית, שבה אכלנו ארוחת צהריים. לשמחתי הייתה הפוגה בגשם, העננים התפזרו, ועמק הקוקודה נפרש לפנינו. הזיעה שטפה את הגוף, והבגדים היו רטובים לגמרי. כשבהמשך החלו לרדת טיפות של גשם, נוספה הרטיבות מהטיפות, ולא ממש חשתי בהבדל.

     

    פגשנו כמה קבוצות מטיילים שהגיעו מולנו, דהיינו הלכו בכיוון ההפוך, ואי אפשר היה להתעלם מהנעליים העמוסות בוץ עד לשוקיים. לא חשבתי שאטבול בבוץ כבר ביום הראשון, ולא לבשתי את החותלות. עד מהרה הנעליים החדשות והיפות כוסו בוץ עבה.


    דוידסון, רומי , אני וארנולד. הצוות המקומי שאיתו יצאתי לטרק

     

    מהיום השני לבשתי חותלות על הנעליים, להגן מפני הבוץ, וכדי למנוע מאבנים קטנות וחלק מהמים להיכנס לנעליים, למרות שאחרי כמה ימים הרגליים נרטבו בכל מקרה. סיפרו לי שגם נעליים איכותיות ביותר נרטבות בטרק הזה. החותלות הגנו על הגרביים כך שלא נתפסו בהם קוצים שונים, וגם הגנו מפני עלוקות. גרבתי גרבי הליכה איכותיות סינטטיות עם צמר, שמרופדות במקומות הנכונים, קלות יותר ומתייבשות מהר יותר.

     

    לפני שיצאתי לטרק קצצתי את ציפורני הרגליים, אחרת הייתי מסכנת אותן בירידות. קצצתי גם את ציפורני הידיים, כדי שלא יצטבר לכלוך מתחתן. כדי לשמור שאצבעות הרגליים לא ידחסו בירידות, שרכתי את השרוכים הדוק בחלק העליון של הנעל, על מנת שהרגל לא תחליק קדימה. הייתי עירנית למצב הרגלים, ואיווררתי אותן בערב.

      

    למזלנו, כולנו נפלנו רק פעם אחת

    החל ביום השני, הטרק נהפך גשום וסוער. הגשם ירד כל היום והלילה. השביל עובר באזור טרשי וקשה למעבר, והגשם הפך את השביל לבוצי, לא-יציב וחלקלק. השבילים זרמו, ואנחנו פסענו בתוך הבוץ. שביל הקוקודה מטפס בתלילות אל הגבעות, ויורד בתלילות רבה אל ערוצי הנחלים. בגלל הגשם הרב, המים הניגרים חצבו באדמה וביתרו אותה, וסכנת ההחלקה הייתה גדולה.

     

    התקדמנו לאט, נזהרים, ולמזלנו כולנו נפלנו רק פעם אחת. בכל פעם לפני שהנחתי את הרגל הייתי צריכה לבחור האם לדרוך על עלים, אבנים, שורשים המבצבצים מהקרקע, או על גזעי עצים שנפלו. בחלק מהמקומות הבוץ היה עמוק מאוד, ופעמים רבות שקעתי בו.


    אשה ותינוק בכפר לאורך השביל, שעובר באזור טרשי וקשה למעבר

     

    את הלילות בילינו במחנות שהמקומיים בנו למען המטיילים, בבקתות עץ וקש מקורות. השלד של הבקתות עשוי גזעי עצים, הדפנות מקנים ארוגים, ועל הגג קשורים עלים שונים: עשב הקונאי, עלי בננה וצמחים אחרים. את האוהל בניתי בתוך בקתת הלינה, תחת גג. זו הייתה נחמה בגשם החזק. לפעמים הנחתי את האוהל על רצפת עץ שעליה הייתה פרושה שעוונית, לפעמים ישירות על רצפת העץ, ולפעמים על אדמה רטובה. מכיוון שבדפנות של הבקתות היו פתחים גדולים, מעין חלונות רחבים, הרטיבות היתה רבה.

     

    את כל הציוד הכנסתי לשקיות אטומות בתוך התרמילים, שהיו מכוסים נגד הגשם, ועליהם פרשנו פונצ'ו, שהגן גם עלינו מפני הגשם. יום אחד אחר הצהריים התעצלתי להוציא את הפונצ'ו. קיוויתי שהגשם יחלש או שבמהרה נגיע למחנה, ואולם שילמתי על כך מחיר כבד. התרמיל היה אמנם עטוף בכיסוי נגד גשם, אבל הגשם חדר בין התרמיל לגב. הרגשתי את המים ניגרים על הגב לכיוון החזייה והתחתונים, עד שהייתי כולי רטובה. התרמיל נרטב אף הוא דרך גבו, והיה רווי מים.

     

    הסתדרתי עם שני סטים של בגדים. סט אחד לבשתי במשך היום, כשהזעתי והתלכלכתי, ובסוף היום כיבסתי את הבגדים. בכל לילה מתחתי חבל כביסה מתחת לגג, שעליו תליתי לייבוש את כל פרטי הלבוש וכיסויי התרמילים, וחיזקתי באטבים. סט הבגדים השני היה תמיד נקי ואותו לבשתי אחרי הרחצה, לארוחת הערב ובלילה.

     

    לפנות הבוקר של היום הבא לבשתי שוב את סט ההליכה, שתמיד היה קר ורטוב, בגלל הרטיבות העצומה באוויר. כל מה שהוצאתי מהשקיות האטומות נרטב בלחות הגבוהה. כשהתקלחתי בנחל או במקלחת שדה, התנגבתי במגבת ספוגת מים, שאף פעם לא התייבשה. נזכרתי בימי המונסון בדהרמסלה, וחלמתי על מגבת יבשה.


    מקומיים הולכים בשביל אל פורט מורסבי

     

    הבנים לבשו חולצות בצבעים של דגל המדינה: אדום, צהוב ושחור, סחבו תרמילים גדולים וכבדים, וביד ימין אחזו סכין גדולה. הסכין הייתה כל הזמן בעבודה: כרתה ענפים שפלשו לשביל, הורידה אדמה לספוג שלוליות בירידות התלולות, וכמובן חטבה עצים לבישול במדורה.

     

    נוסף על כך, הבנים הרתיחו מים לשתייה ובישלו אורז בבקתה מיוחדת, במקום המיועד להבערת אש. כדי לבשל חטבו הבנים שני ענפים שמתפצלים בראשם (או שחטבו V בענף עבה יותר), ביניהם הניחו מקל, ועליו תלו את הסיר. בחלק מהמחנות היו גם בקתות אוכל, שבהן היו שולחנות גבוהים ומאורכים, וספסלים משני הצדדים. האוכל שהגיע בעבורי היה ארוז בשקיות יומיות, ובו מנות אישיות של אוכל משומר. האוכל מעובד ולא-בריא, ובכלל העדפתי לאכול את האוכל המקומי.

     

    הבנים שמחו מאוד לאכול את רצועות הבשר המשומר (Beef Jerky), מנות בסגנון מנה חמה (אוכל יבש שמוסיפים לו מים חמים, מחכים כמה דקות, ואז הוא מוכן לאכילה) שכללו בשר עם פסטה או בשר עם אורז, חטיפים מתוקים וכדומה. אני, לעומת זאת, נהניתי מאוד לאכול את האוכל המקומי, שכלל אורז ובטטות. הבנים אמרו לי שהם אף פעם לא פגשו תייר כמוני, והם שמחים, כי בעבורם האוכל המערבי מהווה גיוון. איזה כיף שכולם מבסוטים.

     

    להירדם כל לילה עם קולות של מים

    חלק מהמחנות הם גן פורח. המקומיים גודעים את העצים במתחם המחנה, נותנים לעשב הבר להתפשט, ושותלים צמחי בר מקומיים לנוי. הבקתות של המקומיים בדרך כלל מבודדות ממחנה המטיילים. בחלק מהמחנות בנו בעבור המטיילים שירותי בור, ולפעמים היו גם בקתות למקלחת שדה.

     

    בחלק מהמחנות מכרו לנו יבול מקומי: בננות, פפאיה, בטטות ושאר פירות וירקות. הלילות היו ארוכים. תמיד נרדמתי לקולות של מים: זרימה איטית של מים בפלג נחל, מפל או זרם חזק של מים החובט בסלעים, או צלילי נקישות הגשם. בימים הראשונים ישנתי כל הלילה, אך עם חלוף הימים נהפכתי רווית שינה, ושכבתי ערה באוהל כמה שעות.


    מבט מתחילת הטרק על עמק הקוקודה

     

    הבנים החליטו שלא לסחוב עמם אוהל, בגלל משקלו הרב. הם לא צפו שהטרק יהיה כל כך גשום וקר. כשהתאפשר, הם התמקמו בבקתת המטבח, וישנו ליד אש בוערת. משקל האוכל לכל ימי הטרק רב, ולכן הם סחבו אוכל רק למחצית הימים, וגייל הֵטִיסָה לאפוגי (Efogi) אוכל בעבור המחצית השנייה של הטרק.

     

    בטרק פגשתי את פֶּם, שהיתה עם קבוצה גדולה של נערים ונערות אוסטרלים. גם פֶּם נוהגת להטיס את האוכל של הקבוצה לאפוגי, ואולם הפעם אירעה תקלה. האדם שבדרך כלל אוסף בעבורה את ארגזי האוכל המגיעים בטיסה נסע מאפוגי, ואף אחד לא הגיע למנחת לאסוף את הארגזים. כשפֶּם הגיעה עם הקבוצה, הארגזים לא היו שם, ונוצר מחסור באוכל. לבנים היה את האוכל המקומי, והם חלקו אותו עם האוסטרלים. כמן כן, פֶּם התקשרה לבעלה, ששלח בנים עם אוכל מהכיוון השני, כך שיפגשו את הקבוצה עם האספקה הנוספת.

     

    דוידסון סיפר לי שהוא השתתף בתוכנית שנקראה "חברה בתהליך שינוי". בתוכנית הושם דגש על שמירת התרבות המקומית, והפעלת שיקול דעת לגבי אימוץ מנהגים מערביים, כגון שתיית אלכוהול וצריכת סמים. מעניין היה שהבנים לא משייכים עישון סיגריות למנהג מערבי פסול, ולא מייחסים משמעות רבה לכימיקלים שבסיגריות.

     

    קונצרט רטוב

    הדרך עברה בתוך ג'ונגל סבוך, מתחת לצמרות העצים, עם מעט מאוד מפתחים עם תצפית. למעט היום הראשון והאחרון, בכל התצפיות יכולנו לראות רק עננים נמוכים שכיסו הכל. מרבית הפעמים פסענו בתוך ענן, שהפך את הג'ונגל למסתורי.

     

    הלכנו בזהירות ובשקט, והקשבתי לנקישות הגשם. קרוב לאוזן היה צליל טיפות הגשם שנפלו על הפונצ'ו שלי, צליל דקיק של טיפות קטנות שנפלו על העלים, עבה יותר של טיפות שנפלו על עלים בשרניים, וצליל של טיפות גדולות יותר שנקוו ונשרו מעלים רחבים. קונצרט רטוב.

     

    כשהגשם נחלש, או לפרקים פסק, הקשבתי לציוץ הציפורים. שמעתי שריקות, ציפור אחת קראה יופ יופ, ואחרת השמיע צליל דומה לצרור יריות, והבנים קראו לה ציפור אקדח. בג'ונגל הסבוך היו עלים מצורות שונות, ובגוונים שונים של ירוק ואדום. חלק מהעלים יצאו לאורך הגבעול, ואחרים מנקודה אחת. היו עלים בצבע בורדו עם עורקים בצבע אדום, אחרים ירוקים עם עורקים אדומים וגבעולים אדומים.

     

    העצים הניבו פירות בקשת צבעים של שחור-חום-אדום-צהוב-כתום, ואפילו כחול, כחול פלסטי. הג'ונגל הסבוך והשיפועים החדים יצרו קושי למצוא מקום להתפנות. הייתי צריכה להתאפק עד שנגיע למקום מאוזן, ושבו גם אוכל לחדור אל הסבך, וזה היה נדיר.


    השביל מתפתל בין צמחים צבעוניים, ולעלים צורות שונות

     

    הייתי כה מיואשת מהרטיבות, שנכנסתי למים עם הנעליים

    פעם או פעמיים ביום פגשנו קבוצת מטיילים שבאה מולנו או שעקפה אותנו. מדי פעם עברו בשביל מקומיים, הפוסעים מספר ימים כדי להגיע לעיר הקרובה, להצטייד במצרכים או לקבל שירותים.

    בשביל אין גשרים בנויים, וכדי לחצות את הערוצים יורדים אל הנחל השוצף וחוצים בדילוג על אבנים או על גבי ענפים הנפרשים בין הגדות.

     

    ביומיים האחרונים של הטרק היו קטעי הליכה בתוך הנחלים הזורמים. ביום הראשון לקטע זה הייתי כה מיואשת מהרטיבות, שנכנסתי למים עם הנעליים. במחנה עברתי לסנדלים, כדי לאוורר ולייבש את כפות הרגליים. ביום השני האיץ בי דוידסון, ונכנסתי למים בסנדלים.

     

    בטרק צילמתי רק תמונות ספורות. בגלל הגשם, טמנתי את המצלמה עמוק בתרמיל. בה בעת שבדרך כלל אני תולה את המצלמה על החזה כדי שתהיה זמינה, הפעם זה לא היה מעשי. בעליות התלולות המצלמה מפריעה לטיפוס, בירידות המצלמה מסתירה את השביל, וממילא יורד גשם שהיה מרטיב את המצלמה.

     

    נוסף על כך המסלול היה כל כך קשה, שלא העזתי לבקש מהבנים לעצור כדי שאוכל לצלם. נאלצתי לתעדף, וההתמודדות עם הקושי הפיזי, שלי ושל הבנים המלווים אותי הייתה חשובה בעייני מהצילום.

     

    ברגעים של התבהרות חלקית או זרזיף של גשם ניסיתי לצלם, ואולם אז הסתבר שהמצלמה אינה עובדת, ומציגה הודעה שגיאה שקשורה לעדשה. לא העזתי לנתק את העדשה במשך הטרק, וממילא היה כל כך רטוב שלא הייתה דרך לייבש אותה. בלילה, בתוך האוהל, ניתקתי את העדשה וחיברתי שוב, והמצלמה עבדה. ואולם הנסיונות הבאים היו דומים. הגשם והרטיבות הכריעו.


    רומי, הסבל האישי שלי, חוצה את הנחל על ענפים

     

    דוידסון היה מצויד במכשיר טלפון לווייני, ודיווח לגייל על ההתקדמות שלנו, שתועדה באתר של החברה (לתיאור של הטרק שהלכתי: טרק 530 - אישה מישראל בטרק). את השביל הולכים בין 6 ל-11 ימים, ואני הלכתי 8 ימים.

     

    ארבעה ימים אחרי שהלכתי את הטרק, התרסק מטוס קטן שניסה לנחות בקוקודה, בגלל העננים הנמוכים ומזג האוויר הגרוע. שני הטייסים וכל 11 הנוסעים נהרגו, 9 אוסטרלים שעמדו להתחיל את הטרק, תייר יפני, ואחיהם של ראסל ודוידסון.

     

    עם סיום הטרק התארחתי בביתו של ג'ו במורסבי. אחד המנהגים היפים המאפיינים את תושבי פפואה ניוגיני הוא הכנסת אורחים. במשך הטרק קיבלו אותי תמיד במאור פנים ובברכות, ובביתו של ג'ו התקבלתי כבת משפחה. ניקיתי את התרמילים וכיבסתי את כל הבגדים שהיו מלאי בוץ. אמנם בביתו של ג'ו זורמים רק מים קרים, אבל הייתי מאושרת להתנגב במגבת יבשה. ביליתי שעתיים בקפה אינטרנט, והכי כיף - דיברתי עם בניי המדהימים.

     

  1. לכתבות הקודמות בסדרה: פרק א' , פרק ב'
  2.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טרק הקוקודה: 96 ק"מ של הליכה ביער טרופי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ים העלים הירוקים נראה נפלא". בקוקודה
    צילום: אפרת נקש
    מומלצים