שנה עוברת, המנגינה נשארת
מרוב סיכומי עשור, כמעט נשכחה לה שנת 2009 כיחידה מוזיקלית בפני עצמה, עם שינויים טכנולוגיים וצרכניים חזקים מאי פעם. שרון מולדאבי חוזר ל-20 השירים מהשנה האחרונה שהוכיחו שלמרות הכל, המוזיקה לעולם תמשיך לרגש
מהפופ הבוהק של רויקסופ למטאל של מאסטודון, מהרגע הכי סקסי בקריירה של ג'וליאן קסבלנקס לשיר האהבה העירוני של אלישה קיז, מהדואט המצמרר של דיימון אלברן וטאליב קוואלי לדואט ההמנוני של טי.איי. וג'סטין טימברלייק. אלו 20 השירים שהכי אהבתי בשנה המסתיימת. שנה שכמו העשור כולו, הדגימה קיטוב מחריף בין השפע האינסופי של חומרים חדשים לבין התכלות זמן ההאזנה האיכותי ששוחרי המוזיקה מסוגלים להעניק לעיכול, קליטה והפנמה של החוויות שהשירים מציעים.
השינויים הטכנולוגיים-צרכניים ברורים לחלוטין. פחות ברור האם וכיצד יהיו להם השפעות עומק על ההאזנה למוזיקה ועל היצירה שלה. וגם אם יהיו, 20 השירים האלה מספקים, לטעמי, הוכחה ניצחת למי שצריך, שבני האדם עדיין ממשיכים ולעולם לא יפסיקו להביא לעולם מוזיקה מרגשת, חכמה, מסעירה, חושנית ועמוקה. בתאבון.
Dizzie Rascal - That's Not My Name
אלבומי “Live Lounge”, שמורכבים מהקלטות חיות בבי.בי.סי הבריטי הופכים בשנים האחרונות לאוספים הכי כייפיים.
דיזי רסקאל. מחדש את הטין טינגז (צילומים: Gettyimages)
החדש, אוסף מספר 4, נהדר, אבל השיר הזה לקוח דווקא מקודמו, בו רסקאל, שהוציא השנה אלבום מצוין, חוגג עם חידוש ללהיט הענק של הטין טינגז מהשנה שעברה.
סחרחרת פסיכדלית נהדרת עם הומאז' צרפתי עדכני ללהקת ויסאז' הבריטית מראשית שנות השמונים, וללהיטה “Fade To Gray”.
Anthony and the Johnsons - Dust And Water
אקפלה מופלאה שהיא מסר עתיק מהעתיד, או כתובת אזהרה אקולוגית מן העבר.
ויוי בראון. בריטית שחורה שלא היתה מביישת את פרסלי
דוגמנית שחורה בריטית שמגישה דווקא רוקבילי אמריקני שלא היה מבייש את אלביס פרסלי או ג'רי לי לואיס במלוא אונם.
שיר האהבה של השנה. ההפקה הפופית ביותר עד כה של העילוי דייב סיטק, איש "TV on the Radio", שמוכיחה שכנראה אין קצה נראה לעין ליכולות שלו.
T.I. And Justin Timberlake - Dead And Gone
המנון שחור-לבן שהפזמון שלו נתקע במוח מהאזנה ראשונה ולנצח.
ממתק שהיה התרומה הסקנדינבית הבולטת השנה לפופ, בהפקת הרטרו-אייטיז הכי כובשת מאז אלבום הבכורה של הניו זיילנדית ליידיהוק.
Pete Doherty- A Little Death Around The Eyes
מלנכוליה בריטית מצטיינת, שמוכיחה כי לפני ואחרי ההרואין והכריזמה, פיט דוהרטי גם חונן במנה לא מבוטלת של כישרון.
Bat For Lashes - The Big Sleep
נטשה קאן הצעירה מגישה בלדה חלומית-אובדנית שנשמעת כקינה טבטונית מימי הביניים, עם ביקור קצר בעולם הבא, באדיבות קולו האצילי של סקוט ווקר.
הראפר היהודי הלבן מתלונן על ההשוואות הבלתי פוסקות בינו לאמינם הדגול.
אשר רות'. השוואות לאמינם
אבל העיקר הוא ליין באס עילאי, שיכול מבחינתי להימתח ולהימשך חיים שלמים.
Mastodon- Divinations (Instrumental)
כמי שעולמו המטאלי נעצר אי שם בגבולות מטאליקה של שנות התשעים, גיליתי אצל מאסטודון דורסנות גיטרות משכנעת, שהעיפה אותי לחוויית המפגשים הראשונים בגיל 12 עם בלאק סאבאת' ולד זפלין.
Yusuf - World Of Darkness
מי שהיה פעם קאט סטיבנס, באלבום הקאמבק השני והמאוד יפה שלו, מניח גשר מוזיקלי שפוי בין האיסלאם והמערב.
עטיפת האלבום של יוסוף. גשר מוזיקלי שפוי
אולי לא מפתיע, אבל חבל שבהמולת הפופ הרגילה ועתירת ההבלים, דווקא הקול שלו הוצנע וכמעט נעלם.
Little Boots - Stuck On Repeat
בעצם, ביקור חוזר ב-”I Feel Love” של דונה סאמר, באדיבות מי שלטעמי אחראית לאלבום הפופ הבריטי המוצלח של השנה.
Dangermouse & Sparklehorse + Julian Casablancas - Little Girl
שלם שלשם שינוי אינו נופל מסך אמניו. קזבלנקס הכי טוב כשהוא שר מחוץ לסטרוקס, וכאן הוא מצטיין, באדיבות שותפיו המחוננים וגיטרות מטריפות דעת.
Scratch & Damon Albarn & Talib Kweli - Too Late
עוד מפגש פסגה משולש ומלכותי שעלה יפה, הפעם לא ברוק אלא בהיפ-הופ. אולי הפנינה הסודית של השנה. הבלדה הכי קורעת שאלברן שר מאז “Out Of Time” של בלר, מסתתרת באלבום שני יפה ועתיר אורחים של ה"יומן ביט בוקס" שהוא סקראץ'.
Mos Def + Slick Rick - Auditorium
מוס דף. ענק שחוזר לכושר
קלאסיקת היפ-הופ מיידית של שני ענקים שחוזרים יחדיו לכושר שיא.
Soulsavers - You Will Miss Me When I Burn
מארק לאנגן שר את וויל אולדהאם עם פסנתר, צ'לו, בהגשה הקולית הכי כובשת ברוק השנה החולפת.
Jemina Pearl & Iggy Pop - I Hate People
פרל, בעבר סולנית ”Be Your Own Pet”, זוכה לכבוד לשחזר עם איגי פופ', שהוציא השנה אלבום חלש משל עצמו, את רוח הדואט שלו מלפני עשרים שנה עם קייט פירסון מה-B-52s, השיר "Candy".
Alicia Keys - Empire State Of Mind
הלהיט הנפלא שהכרנו לראשונה אצל ג'יי זי, כשגם קאניה ווסט הצטרף אליו ולקיז, מקבל טיפול יותר רגשני, אבל גם יותר מרגש, באלבום הסולו שלה. שיר אהבה לעיר, שהוא גם המנון העצמה עצמית מוצלח במיוחד.
Speech Debelle - Daddy's Little Girl
שיר הפופ החזק ביותר שנכתב אי פעם על גילוי עריות וניצול מיני של ילדים. אמנות אמיצה ומזעזעת.
