מה הופך אותנו מהורים ובני זוג למפלצת גירושים?
מ' חסרת אנרגיה. הגרוש לא משלם מזונות, הוא לא לוקח את הבנות כפי שהוחלט, לא נושא באחריות לאושרן, חינוכן, כלכלתן, הוא מנהל איתה משפטים ארוכים וחסרי תוחלת המוצצים את לשדה הכלכלי והנפשי. האם כל זה היה כדאי?
מ' חשבה בדיוק ככה. בחודש קייצי אחד נפלה החלטתה הסופית: היא תתגרש מהגבר איתו חלקה 17 שנות נישואים בטוב וברע, בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, פלוס שלוש זאטוטות מקסימות, ויבוא לנשמתה גואל.
החלטה כזו מגיעה לפעמים עם תחושה אופורית של כוח ואופטימיות. ואכן בתחילה, כשעזב הבעל את הבית, היו פניה של מ' מאירות ושמחות. היא אשה חכמה, חזקה והיא תדע לעלות מדרגה אל החיים הטובים יותר.
חצי שנה לאחר מכן - מ' חסרת אנרגיה. כל יום שני וחמישי היא לא בקו הבריאות. הגרוש לא משלם מזונות, הוא לא לוקח את הבנות כפי שהוחלט, לא נושא באחריות לאושרן, חינוכן, כלכלתן, הוא מנהל איתה משפטים ארוכים וחסרי תוחלת המוצצים את לשדה הכלכלי והנפשי. מ' מרגישה מובסת וחסרת אונים. היא מתקשה להתפרנס כמו שצריך, בהיותה אם חד הורית במשרה מלאה. חשבון הבנק שלה זועק הצילו, היא כבר לא מצליחה לחפות על האבא שמזניח את בנותיו ללא רחם, או לנחם את הבנות שחוות פתאום אבא אחר, לא מוכר, זר ואפילו מנוכר.
האם כל זה היה כדאי? היא שואלת עצמה כשהיא סוף סוף לבדה בין הצללים האפלים בשעות הקטנות של הלילה.
עכשיו הם מראים את פניהם האמיתיים
מה יותר קשה – הנישואים או הגירושים? והתשובה אינה חד משמעית. הגרוש או הגרושה שלנו השתנו פלאים. פתאום אנחנו לא מכירים אותם ואת התנהגותם הסוררת, המקשה, החונקת. הם הפכו מאלה שאהבנו פעם לזרים אכזרים. אנחנו לא זוכרים להם שום חסד נעורים, והתנהגותם העכשווית הופכת הוכחה לסיבה שבגללה התגרשנו מהם. עכשיו הם מראים את פניהם האמיתיים, אנחנו חושבים בינינו לבין עצמנו, שוכחים שפעם הם גם העניקו לנו את האושר האולטימטיבי.
מה הופך אותנו מהורים ובני זוג למפלצת גירושים איומה ונוראה? מאנשים שרצו את הטוב ביותר עבור המשפחה לאלה שמיישמים את "תמות נפשי עם פלישתים" (הגרוש/ה והילדים)?
כשקשה בנישואים ומחליטים לצאת לדרך חדשה ששמה גירושים, נדמה שרק נארגן משמורות, נחלק את הנכסים, נקבל מזונות, ניכנס לאתר היכרויות, נמצא את האולטימטיבי/ת - והאור יירד עלינו כמו מים. כולם יהיו מאושרים יותר, רגועים יותר, מסופקים יותר.
אבל למרבה הצער, המתגרשים לא יודעים בפני איזה חורבן הם עומדים. נכון, כולם שמעו שיש קשיים, מריבות, משפטים, כעסים, משקעים, חריקות, חוסר הבנה - אבל בטוח שלא בבית ספרנו. אנחנו נעשה את זה יותר טוב, וגם נשדרג את החיים.
מיליון סיבות, מיליון זוגות וכל זוג והסיפור שלו. אבל, לפחות 43% הולכים על גירושים כדי להפוך את החיים שלהם לטובים יותר. וודאי שלא לטובים פחות. בפועל – הגירושים הם אלה שצוחקים אחרונים ולא אנחנו.
פתאום אנחנו עולים על דרך חתחתים
רצינו לצאת לדרך חדשה, מבטיחה יותר, קלה יותר, מאוהבת יותר, חופשית יותר - זוכרים? ופתאום אנחנו עולים על דרך חתחתים. אם קודם הלכנו על אספלט, עכשיו עברנו לדרך עפר. אם קודם שיגענו קצת זה את זה, עכשיו לא ננוח עד שנמצא את בן/בת הזוג במחלקה סגורה באברבנל. אם קודם לפחות ראינו את הילדים כל יום, אפילו אם זה רק כדי להעניק נשיקת לילה טוב אוהבת, עכשיו מענישים אותנו בלא לראות אותם בכלל, ואם כן – הם מגיעים עם שק של הסתה ורפש.
רצינו יותר טוב – אז איך קיבלנו יותר רע? גירושים הם לא היציאה למחוז המנוחה הנכסף. גירושים הם יציאה לגיהינום עלי אדמות. לפעמים, אחרי שהגרוש לא שילם מזונות כבר חצי שנה, לקח את הילדים פעם כן פעם לא, השאיר אותנו ללא קורת גג או רוקן את חשבון הבנק, ניתק איתנו כל קשר – אנחנו תוהים אם כל זה היה באמת כדאי. או כשהגרושה לא נותנת לנו לראות את הילדים והם כבר לא רוצים לראות אותנו כי הפכנו מאבא ל"מפלצת", כשהיא סוחטת אותנו עד הגרוש האחרון, מגרשת אותנו לדירת חדר מצ'וקמקת בפאתי העיר מהווילה שבנינו בדם ויזע, בין דיון מתיש אחד לשני בדלתיים סגורות, בין חשבון עורך דין לחשבון הוצאה לפועל, אנחנו שואלים את עצמנו אם כל זה היה באמת כדאי.
הנישואים, בראייה לאחור, נראים כמו חלום רחוק. נכון שהיה קצת קשה, נכון שלא תמיד הסכמנו על החינוך, ההוצאות או הביקור אצל החמות – אבל היו מטרות משותפות, והדאגה לצאצאים היתה משותפת. בכל זאת הצלחנו לעשות דבר או שניים, להתקדם בחיים, לבנות בית ולייצב סוג של קריירה. חסכנו ביחד, צחקנו ביחד, אהבנו ביחד, כעסנו ביחד, רבנו ביחד, אולי אפילו הלכנו לייעוץ ביחד.
כל היום עסוקים בחשבונאות בלתי פוסקת
עכשיו מה? אנחנו רבים לחוד, כועסים לחוד, לא מצליחים לחסוך לחוד, הצחוק מאיתנו והלאה. כל היום עסוקים בחשבונאות בלתי פוסקת, מוכנים להקריב את אושרנו על מזבח האומללות של האחר, את הילדים כבר לא סופרים ממטר, הם הפכו לכדור הנבעט מכאן לשם וחוזר חלילה. הם צריכים פסיכולוג ואנחנו שניים. רמת הלמידה שלהם יורדת פלאים, ההתנהגות שלהם מידרדרת.
כשהיינו נשואים והיה לנו רע אולי לפחות ניסינו, השקענו, השתדלנו, הכל כדי להציל את הזוגיות, את המשפחה, את האימפריה שבנינו. ועכשיו מי הולך ליועץ או פסיכולוג כדי להציל את הגירושים? אף אחד. גירושים הרי לא צריך להציל, צריך לממש אותם, כדי שידממו עד מוות. הצקות, רגשות אשמה, סבל, אכזריות רגשית ופיזית ודלדול המשאבים הם כלי הקרב שלנו. אף אחד לא מציל אותנו מהם, ואנחנו לא מצליחים להציל את עצמנו.
שמעתם על יועץ שאומר: בוא להציל את גירושיך? בוא להיות גרוש טוב יותר לגרושתך? היה אב גרוש ראוי לילדיך? מה שנמצא במקום זה היא סוללת עורכי דין שמשגשגת על אומללותנו ושופכת שמן למדורה, סביבה רוקדים בפראות שבטית כל הצוחקים לאידנו, כולל לפעמים חברים ומשפחה הנושאים שלטים כגון: "הוא מניאק", "היא מנוולת אמיתית", וכד'.
אז מה היה לנו? נישואים לא מוצלחים - אחד. ניסינו להימלט וקיבלנו גירושים איומים - שניים. חשבתם שהגיעו מים עד נפש? עוד לא פגשתם את המים העכורים שתבלעו. חשבתם שיצאתם לדרך חדשה ומבטיחה? סביר להניח שתשקעו בחול טובעני.
אחרי כל זה בכל זאת רוצים להתגרש? צאו לדרך כשאתם מודעים לזוועה שעומדת ליפול עליכם ועל הצאצאים התמימים וחסרי האשמה, או לפחות נסו למזער את הנזקים כשאתם מחליטים ללכת ליועץ/ת או מגשר שיעזרו לכם לא לשקוע עמוק מדי בבוץ ולסחוב את כל מי שהיה יקר לכם פעם יחד איתכם.
גירושים הם פעמים רבות נפילה מן הפח אל הפחת. ואני מסכימה שלפעמים גם אין מהם מנוס והם כורח המציאות. אבל כמה הם המקרים האלה, לעומת כל אותם מקרים שאם היינו חושבים עוד דקה מהראש ולא מהבטן – היינו יכולים למנוע?
טוקבק כדורבנות:
לחיות יחד כשלא רוצים, זה להתגרש מעצמנו / אוהב את עצמו, בקעת-נרקיס
ותאמינו לי, כפרה עליכם, אפילו אני חיים שלי, הייתי מפרק את החבילה שבניתי לי איתי, אם הייתי מרגיש לא חי עם עצמי.
ככה זה. תחושה בונה. תחושה הורסת.
למה להיצמד? למה להיסלד? למה להתחכך? למה להידכדך?
למה לא להבין שמה ששנוא עליך הוא חברך שכבר לא חברך?
למה לחשוב שילדים חשופים לגירושים זה יותר נורא מילדים עדים לשנאה הזו?
אם האביר הפך לסוס, למה לנקות אחריו את הגללים, במקום לפתוח לו את האורווה לאלף עזאזל?
אם האהבה הפכה למבול, למה לא לפרק את התיבה ולשלוח את הזונה עם עלה-זין בפיה?
ולמה זה בעצם מעניין אותי ברפסודתי, כתובתי, טבעתי, כוס שבור של ברית-עולם איתי, בח"לי?
בינתיים, ברוך האחד והיחיד שברא אחד ויחיד כמוני, אני חי במחיצתי בשלום-בית, ורוקק על מדרגות הרבנות.
בבית יש הערכה, אינטימיות, הבנה ופירגון הדדי, שמידי פעם צריך לתחזק במיטה עם יועצת-נישואים שיורדת לסוף דעת כולנו, אני ואני ואני, תא משפחתי גרעיני שלי, כפרה עלי.
