מאבק הפחמית: צריך סרט אקשן, לא דרמה

באופן פרדוכסלי, האויב הגדול ביותר של איכות הסביבה הוא הקונצנזוס. כשכולם מסכימים בשיחות סלון, בדיונים מקומיים ולאומיים ובמסדרונות הממשלה כמה זה חשוב אבל דבר לא קורה, חייבים להכניס קצת רגשות ומאבקים אישיים בכדי לקבוע עובדות בשטח. לכן המאבק המתחמם בין השר להגנת הסביבה גלעד ארדן ושר התשתיות עוזי לנדאו בעניין הקמת התחנה הפחמית באשקלון הוא הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשינוי סביבתי משמעותי.

בשפה המשפטית קיים המושג "חוסר עניין לציבור", ומשמעותו היא שלא פעם האינטרס הציבורי הוא לוותר על חקירה או העמדה לדין משיקולים אישיים, חברתיים או כלכלים. לצערי, באופן דומה, גם איכות הסביבה בישראל סובלת מחוסר עניין לציבור. ולא חלילה שהציבור לא רוצה שתהיה לו סביבה איכותית, ולעתים מוכן אף לנקוט צעדים למען איכות הסביבה שלו; ולא ששיקולים אישיים, חברתיים וכלכליים אינם צריכים להישקל - אבל בסדר העדיפויות האישי והציבורי שלנו, איכות הסביבה נמצאת בתחתית.

יותר חשמל, יותר זיהום. התחנה באשקלון (צילום: שקד אנג'ל) 

אפשר "להאשים" שוב את "הטבע האנושי" בתוספת "האופי הישראלי", אותם מושגים שאנו שולפים בכל פעם שאנחנו רוצים לתאר התנהגות בלתי מוסברת. אפשר גם לפרוט שוב לפרטים את תחושת הארעיות וההישרדות שלנו בסביבה האנושית, הלא טבעית, שסובבת אותנו ואת קצב החיים שמכתיבה המציאות הישראלית. 

כך קורה לה, לסביבה, שהיא אינה "סקסית" מספיק בכדי להישאר בתודעה היומיומית שלנו. היא מצטלמת יפה בקוטב הצפוני או במרחבי הסוואנה של

 אפריקה, אבל בתחושה של רבים מאיתנו היא רחוקה אלפי שנות אור מהרחוב, מהבית ומהמשרד. אנחנו מבינים מה המשמעות המיידית של תאונות הדרכים, אבל לא מסוגלים להפנים את ההשפעה של זיהום האוויר, המים או הקרקע על חיינו. אנחנו חוששים מקריסה של בנק או מנפילת הטייקונים - שאולי תפגע לנו איכשהו בחשבון הפרטי, אבל לא מצליחים להתרגש מבירוא יערות גשם או מההתחממות הגלובלית.

אבל בעיקר אנחנו רוצים ריגושים; אנחנו רוצים סרט הוליוודי, של עמידה על סף תהום ופתרון שמגיע מכיוון בלתי צפוי. אולי זה בגלל שאנחנו כל-כך מורגלים במלחמות, ובמאבק יומיומי על החיים, שאין לנו סבלנות להמתין לתהליך שמתחיל, נמשך ומסתיים, בלי עשן או חצוצרות. 

אם המחלוקת על הקמת התחנה הפחמית הייתה נשארת בפער שבין חברת החשמל לארגוני הסביבה, ייתכן שהייתה נדחקת לשולי מדורי הסביבה והכלכלה. אבל הויכוח בין ארדן ללנדאו הוא "הצגה טובה". ארדן מתנגד נחרצות להקמתה אך לנדאו טוען שהיא מחויבת המציאות.

אחר-כך הופיע דו"ח מקינזי שעיקרו הפחתת פליטות גזי חממה - כלומר ביטול הקמת התחנה. ארדן אימץ אותו בחום ואף רצה שזו תהיה עמדת הממשלה כולה לפני ועידת קופנהגן. משרד התשתיות נעמד על רגליו האחוריות, והציג מנגד את דו"ח ראנד על עתיד האנרגיה בישראל, שקובע כי למרות שצריך להרחיב את השימוש באנרגיה חליפית ובגז, ישראל חייבת לספק את צריכת האנרגיה שלה, ואין מנוס מהקמת התחנה הפחמית.

איך זה ייגמר? מי ינצח? האם תוקם התחנה או שמא תבוטל? בינתיים אין פתרון. הדיון על הקמת התחנה נדחה - לבקשת ראש הממשלה - עד שיתקיים דיון מסודר בנושא פליטות גזי חממה.

ואולי הכל יסתיים ב"שלום בית" - גם סוג של "סוף הוליוודי". ארדן הוא אמנם השר להגנת הסביבה, אבל פעמים רבות הסמכויות שלו הן סמכויות שלאחר מעשה, כשהזיהום כבר נוצר. לנדאו הוא השר למניעת הפגיעה בסביבה, כשהוא מחזיק במשרדו את תחומי האנרגיה, המים וכריית משאבי הטבע. שני הצדדים יודעים שהזמן למעשים כבר מזמן עבר, ורק שילוב כוחות יביא לפתרון אמיתי ולשינוי המיוחל. בסופו של דבר הפור יהיה חייב ליפול, אבל מן הסתם יחייב גם שיתוף פעולה בין שני השרים והמשרדים.