כמה משלמת גאפ לתופרת בקמבודיה?

כמה משלמות חברות הענק כמו "גאפ" לתופרות בקמבודיה ומדוע כולנו שותפים לניצול?

כ-350 אלף פועלות טקסטיל בקמבודיה מייצרות בגדים לתאגידי האופנה והספורט "גאפ", "נייקי", "אדידס", "אדי באוור", "אברקרומבי אנד פיצ'" ואחרים. נשים קמבודיות צעירות עובדות במפעלים ליד שדה התעופה של פנום פן, חיות בשכונות פחונים בקרבת המפעל, ותופרות בגדים שנמכרים בזול יחסית ברשתות הקמעונאיות האמריקאיות הענקיות, "וולמארט", "טארגט", "סירס ואחרות. ברשימה מאלפת שמתפרסמת בגיליון הנוכחי של הירחון "הארפר'ס", מתאר קן סילברסטיין את תנאי העבודה של התופרות הקמבודיות  ומראה לנו כי במידה רבה מדובר בסוג של עבדות.

סילברסטיין, מעורכי המגזין המהולל, הצליח להיכנס למפעלי הטקסטיל עצמם, לדבר עם התופרות ועם המנהלים, להביט, לשמוע, לקבל מידע מכלי ראשון. זה הישג נדיר, שהתאפשר משום שהכותב התחזה לנציג של תאגיד אופנה אמריקאי מומצא, בשם "דקסטר דיזיין", שכביכול מתכוון להעביר את ההזמנות שלו מסין לקמבודיה. כך, כקניין פוטנציאלי, הצליח סילברסטיין לעקוף את חומת הדוברים ואנשי יחסי הציבור וגופי הפיקוח ואת כל מסכי העשן האחרים שעומדים בין תעשיית הטקסטיל באסיה הענייה לבין העיתונות החוקרת במערב.

את הרשימה כדאי לקרוא מתחילתה ועד סופה באתר של "הארפר'ס" – תמצאו בה מופת של כתיבה מאופקת, עניינית, חושפת ומטלטלת. אביא כאן רק כמה עובדות שהתחקיר של סילברסטיין מעלה:

• תופרת בקמבודיה משתכרת 33 סנט לשעה, פחות מכל מקום אחר בעולם זולת בנגלדש (בפקיסטן פועלות טקסטיל משתכרות בממוצע 37 סנט לשעה, בוייטנאם 38 סנט, בסרי לנקה 43 סנט, בסין בין 55 ל-80 סנט לשעה. בבנגלדש 22 סנט לשעה בממוצע).
  

• רוב האיגודים המקצועים בקמבודיה מצויים בשליטת מעסיקים או הממשלה. פעילים עצמאיים רבים פוטרו, הושעו, נתבעו, ונרדפו בדרכים אחרות בעשור האחרון. ארבעה פעילים בולטים, נציגים של העובדים, נרצחו בין השנים 2004 ל-2007.
  

•  בין שנת 2000 לשנת 2009 זרמו לקמבודיה המוני הזמנות מתאגידי אופנה אמריקאים, תעשיית הטקסטיל במדינה הלכה וגדלה – הפכה לספקית האופנה התשיעית בגודלה לארצות הברית - ופועלות הטקסטיל הקמבודיות נעשו עניות יותר. באותן שנים עלה שכר המינימום החודשי מ-45 דולר ל-56 דולר ובאותו זמן ירד כוח הקניה של הדולר בקמבודיה ב-37 אחוז.
  

תופרות בסין. שיאניות השכר במזרח הרחוק, 50 סנט לשעה. בקמבודיה מרוויחים 33 סנט בלבד (צילום: גטי אימג'ס)

• ב"קי אנד קי", אחד המפעלים שעמדו לספק חולצות טריקו למפעל המדומיין של סילברסטיין, כל פועלת טקסטיל מייצרת מחזור מכירות של 195 אלף דולר בשנה, ומשתכרת מתוך הסכום הזה 750 דולר בשנה (כולל שעות נוספות).
  

• המפעל הקמבודי מוכר חולצות לתאגידי האופנה האמריקאים בקצת פחות מ-2 דולר לחולצה כולל משלוח עד היעד. מחיר החולצה הקמבודית ירד מ-3 דולר ב-1996 ל-1.87 דולר ב-2008. לצרכן המערבי החולצה תימכר בסביבות 28 דולר.
  

• קמבודיה נחשבת למדינה שאין בה מפעלי ניצול. ב-1999, בעקבות הביקורת המאסיבית על עבדות ילדים ונשים במפעליהם, הקימו "נייקי", "ריבוק" ושלושה מחזיקי מותגים נוספים את "איחוד העבודה ההוגנת" שאמור להיות ארגון ללא מטרות רווח המיועד לחסל את תופעת מפעלי הניצול בעולם. מערך מורכב ויקר של פיקוח, ודו"חות עבי כרס, יצרו את הרושם שמצב הפועלות והפועלים של "נייקי" ואחרות הוטב, וכי אין עוד עבדות. בעבודת מחקר אקדמית בראשות ריצ'ארד מ' לוק מבית הספר לעסקים של MIT, נבדקו באחרונה הנתונים של "נייקי" עצמה. התברר כי תנאי העבודה והשכר ב-78 אחוז מהמפעלים הספקים של החברה באסיה נשארו בעינם או הידרדרו בין 1998 ל-2005.
  

דולר אחד ביום לאוכל 

•  סילברסטיין שוחח עם פועלות של מפעל שמייצר מכנסי ג'ינס "ליווי'ס", וביקר בשכונת הפחונים שלהן, בסמיכות למפעל, על גדות נהר המקונג. בין השאר, אשה אחת, בת 23, הראתה לסילברסטיין את הפחון שלה שאותו חלקה עם שתי פועלות נוספות. המזרונים שעליהן ישנו גולגלו והושכבו לאורך הקיר המאולתר. בפחון היו גם תנור חימום קטן, טלוויזיה, ומתלה לבגדים – ותו לא. מאז שהתחילה לעבוד במפעל לפני ארבע שנים, מעולם לא יצאה העירה לפנום פן, מרחק חצי שעת נסיעה באוטובוס. "אני משלמת 20 דולר לחודש שכר דירה, 3 דולר בחודש לצורכי תחזוקה, ודולר אחד ביום לאוכל", סיפרה לו. "אם אבלה יום אחד בעיר כל הכסף שלי ייגמר". עוד סיפרה לו על נוהלים קפדניים של עמידה במכסות במפעל. הפועלות נדרשות לעבוד בקצב רצחני, ואם אינן עומדות בקצב הן מוזהרות ובפעם הבאה מפוטרות.
  

• סילברסטיין מתייחס ברשימתו לטענה השגורה, של מצדיקי העבודה הזולה באסיה: כביכול מצבן של הפועלות טוב יותר בזכות המפעלים של המותגים האמריקאים – אם לא היתה להן עבודה במפעל שמייצר חולצות של חברת "פרוט אוף דה לום", או טרנינג של "פומה", הן היו חיות בעוני גמור, מלקטות אוכל בזבל. סילברסטיין מראה עד כמה הטענה הזאת אכזרית ומרושעת. בלשון המעטה - העבודה בשעות ארוכות במפעל הטקסטיל, תחת לחץ העמידה במכסות, בשכר של 33 סנט לשעה, אינה מאפשרת לפועלות האסייתיות חיים בכבוד. הן חיות בעוני, הן לא חופשיות לנוע במדינה כרצונן. הן בקושי משתכרות די צורכן למחסה פשוט שבפשוטים ולמזון בסיסי. יותר מכך, העיתונות הקמבודית דיווחה בשנים האחרונות על מקרים של חיפוש מזון בזבל בקרב פועלות תעשיית הטקסטיל – עד כדי כך הן חסרות כל. אחד הטוענים הבולטים באחרונה בזכות מפעלי הניצול באסיה, ניקולס קריסטוף, בעל הטור ב"ניו יורק טיימס" – כך מציין סילברסטיין – משתכר 30 אלף דולר לשעת הרצאה, שבה הוא מפיץ את בשורת הכלכלה החופשית. 30 אלף דולר. 33 סנט.
  

• סילברסטיין מראה עד כמה אנחנו, במערב – כל אחד ואחת מאיתנו, בנות ובני מעמד הביניים - נהנים מהעוני הגמור של פועלות המזרח. אם זוג נעלי טניס יעלה 101 דולר במקום 100 דולר, לא ממש נרגיש את זה כצרכנים. הדולר הנוסף לפועלת יכול לשנות את חייה. התאגידים לא מוכנים לשלם לה את הדולר הנוסף. להיפך, הם עוברים באסיה ממדינה למדינה בחיפוש אחר העבודה הזולה ביותר. הפער האדיר בין העוני הגמור של הפועלות באסיה, לבין רווחי התאגידים והקלות הבלתי נסבלת של קניית מוצרים - הוא פער אלים, אכזרי, רע. ואנחנו ממשיכים לקיים אותו בגסות לב.
  

לכל הפוסטים בבלוג של ארנה קזין