שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נבל ברשות הסאטירה
    "האם שימוש ציני בגלעד שליט הוא חלק מההומור חדש? איפה עובר הקו האדום בין הלגיטימי לוולגארי? בין להוסיף חיוך ולבדר ובין להעצים את הרוע ולהגביר את השנאה"? אבי רט תוהה מהם גבולות היצירה והאומנות, ומה הופך חברה לארץ נהדרת אמיתית

    בעת האחרונה נוצרה בשיח הישראלי מציאות מוזרה משהו. מישהו, בתקשורת או בפוליטיקה מניח איזו הנחת יסוד, או זורק איזו סיסמא לחלל האוויר- ומאותו הרגע - הפכה להיות סיסמא זו כאילו אמת מוחלטת ותורה מן השמים, וכל מי שמבקש להגיב או להתייחס לנושא- מחוייב להתייחס אליו לאור ה'אמת' הזו שהיא כביכול עובדת יסוד לעצם קיום הדיון.

     

    כך למשל נזרקות לחלל האוויר סיסמאות מסיסמאות שונות - כמו - 'שתי מדינות לשני עמים', 'רק מחוות וויתורים יובילו לשלום' , 'ויתר כואב' , 'שלום כלכלי' , 'מזרח תיכון חדש', 'אין ברירה, צריך להחזיר שבויים בכל מחיר' ועוד כהנה וכהנה אמירות וסיסמאות שונות - מרגע זה והלאה - כל המפקפק באמת ובאמינות של הסיסמאות הללו - כאילו כופר בעיקר.

     

    בין יתר הסיסמאות והנחות היסוד יש כאלו העוסקות בתחום התרבותי-אומנותי-תקשורתי. המרכזיות שבהן הן 'חופש הביטוי והיצירה', 'זכות הציבור לדעת', 'אסור להגביל את הסאטירה', 'חופש אקדמי', 'כבוד האדם וחירותו' וכן הלאה משפטים דומים.

     

    אני בהחלט מסכים ומבין לי שחלק גדול מן הסיסמאות הללו בא ממקום אמיתי של יצירה אומנותית, של רצון בחופש, בפתיחות, ובאורח חיים נאור ודמוקרטי.

     

    אלא שמה לעשות, חלק מהנחות היסוד הללו בשיח הישראלי, למרות שהוכחו כלא נכונות בעליל, ממשיכות לשמש במעין אקסיומות או מנטרות קדושות שאין לגעת בהן או לפקפק באמיתותן.

     

    הומור הוא דבר חשוב ונחוץ לאדם ולחברה. זה בתנאי שההומור מייצר שמחה, כיף, התעלות והתרוממות רוח. אולם אם ההומור מייצר שנאה, ניכור, גסות ורוע, אני מפקפק בנחיצותו.

     

    הקו האדום

    מה פירושה של סאטירה? האם פירושה שבשם הסאטירה וחופש הביטוי והאומנות אין שום גבולות ושום קווים אדומים? האם סאטירה פירושה פגיעה וחילול כל קדוש בלי שום מגבלות? האם סאטירה בשם החופש - מותר לה לפגוע באנשים,בדעות, באמונות, בערכים, באמיתות - וכל מי שיבקש להגביל אותה מייד יחשב לחומייניסט ולאיראני?

     

    האם השימוש הציני בגלעד שליט הוא חלק מההומור חדש של "ארץ נהדרת"? האם זכות הציבור לדעת היא גם זכות התקשורת לצלם מעצר של ראש עיר בישראל באישון ליל? האם זכות הציבור לדעת היא גם במחיר פגיעה בצנעתה ופרטיותה של הנאנסת? האם זכות הציבור לדעת היא גם במחיר שהצלמים יעמדו ליד הבית של רונה רמון עוד לפני שהודיעו לה על מות בנה אסף ז"ל?

     

    איפה עובר הקו האדום בין הלגיטימי לוולגארי? בין להוסיף חיוך ולבדר ובין להעצים את הרוע ולהגביר את השנאה?

     

    האם באמת כל הגיג וכל גחמה וכל שיגעון וכל התבהמות ראויים להגנה תחת הכותרת של חופש היצירה? 

     

    אני מאוד בעד הומור, חיוך ושמחה. אני מתנגד לפגיעה בצלם האדם בשם חופש היצירה. אני מתנגד להתבהמות ווולגריזציה המסתתרות תחת הכותרת הלכאורה תמימה של יצירה ואומנות. לא כל משיכת קולמוס היא אומנות ולא כל נפיחה מתבהמת היא יצירה, ולא כל ביקורת ורצון אחראי לתחום גבולות - זה חומייניזם.

     

    עד שמנסים להאכיל אותנו בכל מיני סיסמאות של חופש ויצירה וסאטירה שפעמים ואין מאחריהם אלא תאוות רייטינג כוח וממון, אני מעדיף להיצמד להגדרות היסוד של חז"ל שדיברו תמיד בשבח השמחה וההומור, מאור הפנים, הניגון השירה ושמחת החיים, אך ידעו לסייג את זה באופן מוחלט אם זה בא על חשבון הפגיעה בכבוד האדם.

     

    חברה הרוצה להתרחק מההתבהמות, שסופה אלימות וגסות רוח, אולי עדיף שבמקום להיצמד לכל מיני סיסמאות היוצרות זילות ואטימות, שתיצמד למשל לדברי רבי שמעון בר יוחאי במסכת ברכות:

     

    "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

     

    או לדברי רבי יוסי בר חנינא בתלמוד הירושלמי: "המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא".

     

    או לדברי הרמב"ם: "... וכבר הזכירו דברים זולת אלה, שהעושה אותם אין לו חלק, אמרו המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם הבא, והקורא לחברו בכינויו, והמתכבד בקלון חברו. לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו, ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב, כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא.".

     

    כשרוצים לבנות חברה
    רצינית,הגונה מוסרית וראויה - הדרך לכך לא עוברת דרך סאטירה גסה וולגארית הרומסת כל ערך וכל קדוש בשם סיסמא נבובה של חופש אומנות ויצירה. בניה של חברה יהודית רצינית עוברת דרך רגישות לכבוד האדם ולכבודו, דרך הימנעות מכבוד על חשבון קלונו של חברו, ובריחה כמו מאש מהלבנת פני חבר ואדם ברבים.

     

    חברה המתיימרת לבנות את עצמה מגסות רוח של פגיעה ויצרת שנאה, מעידה היא על עצמה את דברי הרמב"ם לעיל , שהדברים נובעים לא מתוך רצון אמיתי לתקן ולהועיל ולהגביר אהבת אדם אלא מתוך "... נפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים