לריב חזק ולהמשיך הלאה, מין קונספט חדש שכזה

בזכות בן זוגי, מבחורה שמפחדת לפתוח בריב, מיד מתחילה לבכות, נאטמת ונכנסת לחרדות ברגע שמישהו אומר לה שמשהו שהיא עשתה הוא לא לטעמו, גיליתי פתאום את עולם הריבים, המשברים, הצעקות, ההטחות ההדדיות - והרגשת ההקלה!

בתור מישהי שתמיד חשבה שהכוונה בהתמודדות עם משברים בזוגיות ובכלל זה להעיף מבט, לקפוא ולברוח, תוכלו לתאר את תדהמתי כאשר גיליתי שיש אנשים שמאמינים שממשברים אפשר ממש ללמוד משהו - ואפילו מצליחים ליישם את זה. תדהמה אף יותר גדולה אחזה בי כשגיליתי שבן זוגי הוא אחד מאותם אנשים.

הכל התחיל בערך חודש אחרי שהכרנו, באחד מאותם רגעים שבהם הכל נראה לרגע כאילו הוא עומד על בלימה, עוד שנייה מתפרק. אני מיד נכנסתי למצב קטטוני, שהתבטא בתחושת פחד היסטרית, חזרה על המילה 'כאילו' עשר פעמים בדקה ועל המשפט האלמותי - “אבל אתה לא מבין אותי..”.

אפשר להגיד הרבה על מאיפה זה מגיע ולמה מבנה האישיות שלי הוא כזה. בואו נגיד שזה פשוט ככה כרגע, ושבמצבים כאלו אני מגייסת מתוכי בכל כוחותיי את החרדה, הכאב, הפחד והאני-לא-יודעת-מה ונותנת להם מקום. וכנראה שזה לא סתם. כנראה שמשהו אני מרוויחה מזה.

פשוט לכעוס, בעוצמות ובלי הגבלות

עוד מבט:

בזמן ריב לא מספיק לספור עד 10

ד"ר מאיר ויקלר

מומלץ להמתין יום שלם, "לישון על זה", לפני שמשיבים לבן הזוג בנושא מעורר מחלוקת, או טעון רגשית. לא צריך לאכוף תקופת המתנה זו של 24 שעות בצורה נוקשה, בדייקנות של שעון שוויצרי, אבל חשוב לעשות פסק זמן, גם אם רותחים מזעם ומתפוצצים מרוב רצון להגיב - ודווקא בגלל זה

בזמן ריב לא מספיק לספור עד 10

בן זוגי, לעומת זאת, התיישב זחוח על הספה, הסתכל עלי ובלי טיפת רחמים התחיל להוציא החוצה, בלי לסנן, כמה שהמצב מעצבן אותו, מקשה עליו וגורם לו תחושות תסכול קשות ביותר. בלי שום ניסיון לטהר את האווירה, שום ניסיון לטייח, לתת תחושה טובה או לסגור את הכל רק כדי להרגיש טוב. פשוט לכעוס, בעוצמות ובלי הגבלות.

אני כמובן נדהמתי וכבר רצתי לארוז את דבריי, כי היה ברור לאן זה הולך מבחינתי, אין מצב שככה רבים ואחרי זה עוד נשארים ביחד! נכון?

אז זהו, שלא. רבנו רבנו עד שנרגענו, ואז כבר נהייה מאוחר. והקסם שבכל העניין היה שהמשכנו הלאה. איזה קטע? לריב ואחרי זה להמשיך הלאה... מין קונספט חדש שכזה.

אז מאותה בחורה שמפחדת לפתוח בריב, מיד מתחילה לבכות, נאטמת ונכנסת לחרדות ברגע שמישהו אומר לה שמשהו שהיא עשתה הוא לא לטעמם, גיליתי את עולם הריבים, המשברים, הצעקות, ההטחות ההדדיות. עולם מורכב, מפחיד, מלא בעוצמות שעד עכשיו בחרתי שלא לשחרר, כאלה שמוציאות ממני גם דברים שרציתי לשמור לעצמי.

גיליתי כמה זה יכול לעשות טוב, להוציא החוצה דברים, ממש להגיד אותם בלי פחד, או גם עם ממש פחד, ובכל זאת להגיד, כי זה עדיף מאשר לשמור בבטן. ולדעת שזה שאמרתי, הרמתי את הקול והתעצבנתי, זה ממש בסדר, ולהרגיש עם זה בסדר ואפילו להרגיש עם זה טוב.

היום אני כבר די מתורגלת. כבר מצליחה לפתוח בריב, כועסת כלפי חוץ גם כשאני מרגישה כך, אבל עדיין משברים עושים לי תחושה של פיק ברכיים וסוף העולם. אני כבר מכירה את התחושה, מתיידדת איתה, יודעת שהיא חלק ממני ומקבלת אותה.

ואני מאחלת לעצמי שיגיע יום ואפילו לא אזכור שהיא היתה קיימת.