אולי אני אזכור איך קוראים לכם אם תתפשטו
שיטוט בויקיפדיה גילה לי לתדהמתי שיש הגדרה למחלה ממנה אני סובלת כל החיים: אני לא זוכרת פרצופים. ואני מתכוונת ממש, אף פרצוף, בלי יחס מועדף לקרובים או הנחות למבקרים קבועים
יש משהו מנחם ביכולת לתת שם לתופעה ממנה אנחנו סובלים. והנה, הויקיפדיה אומרת שלמחלה שלי קוראים 'אגנוזיית הפרצופים'. זאת ועוד, היא לא לבד, אלא בת דודה של 'האגנוזיה האסוציאטיבית'.
אנשים שחולקים את הצרות האלו מנסים להתגבר על השכחה בכל מיני תחבולות ערמומיות. הם מכינים לעצמם רשימה של סימנים כדי לזכור את הפרצופים שאין טעם לזכור אותם, וכל העניין הזה גורם מבוכה גדולה ומצוקה חברתית.
במחשבה שנייה, הנחמה הזו לא ממש עוזרת לי. כאילו שהייתי צריכה את בלבול המוח הזה כדי להבין למה אני סובלת ממצוקה חברתית. זה בגלל שאני אנטיפטית, זה למה! ולא צריך מילים מסובכות כדי להבין את זה.
קחו למשל את דיויד, הקורבן החדש שאספתי לחיקי. בחייאת, גם אם לא הייתי סובלת מהמחלה המוגדרת-היטב הזאת לא היה לי שום סיכוי לזכור איך הוא נראה ולזהות אותו מחוץ לסדיני הפלנל שלי.
מה כבר יש לזכור בו? רזה כמו שלד משקשק, קרחת, עיניים כחולות עם מבט של פודל מיוחם ושמחת חיים של נמלה. כבר משהו כמו חודשיים, ארבע פעמים בשבוע, אני פותחת לו את הדלת ב-22:00. הוא נכנס, מסכים לשתות מיץ תות פושר, מוריד את הכפכפים והג'ינס ונכנס למיטה שלי.
אני אמורה לחייך או לנבוח עד שהוא ייבהל ויעוף?
באופן קבוע שעתיים אחר כך הוא הולך לביתו, ואני נושמת לרווחה, גאה בעצמי שאני מצליחה להחזיק מעמד כל כך יפה במערכת יחסים סבלנית, נטולת דרמות וחשוכת ריגושים. אין לי בשביל מה להתעורר איתו בבוקר. זה לא בשביל העצבים שלי להיות נחמדה למישהו בזמן שכל מה שמעניין אותי זה להגיע בשלום אל הקפה והסיגריה השלישית.
והנה, יום אחד הוא הגיע אליי למשרד. באמצע היום. בלי לתת לי התראה להכנה נפשית יומיים מראש, בלי לשאול אם מותר לו, בלי לנהל על זה ישיבת ממשלה. בלי כלום. פשוט נחת לי באמצע המשרד, בדיוק כשהייתי עסוקה בהעלבת איזו אשת שיווק סנובית, כולו חיוכים ונפנופי ידיים עצבניים ומצייץ לי: "היי מותק".
הסתכלתי עליו בהלם. לא היה לי שמץ, אבל שום שמץ של מושג מי זה היצור הזה ולמה הוא מחייך אליי ככה והאם אני אמורה לחייך אליו בחזרה, או שזה בסדר לנבוח עליו עד שייבהל ויעוף לבד.
אני מתוכנתת לראות את הדיויד הזה ארבע פעמים בשבוע במאוזן במיטה שלי. יוצא לי בממוצע לראות אותו לבוש אולי שמונה דקות בשבוע, ואחרי שאני גומרת איתו, הוא לא כל כך מחייך. זו עובדה שלא מסבירה למה הוא חוזר, אבל כן מביאה לידי ביטוי את הנטייה שלו למזוכיזם.
הוא לא האמין כשאמרתי לו שיותר יפה לו בלי בגדים
בהתחשב בכך, איך בדיוק אני מצופה לזכור מי זה, כשהוא פתאום מופיע מולי בזווית, תאורה, מיקום, לבוש וסיטואציה כל כך שונים מהמצב הרגיל שלנו?
נבחתי עליו שכבר תרמנו במשרד השני וחזרתי לטלפון לצעוק על הסנובית מהשיווק. למזלי, בגלל שסובבתי אליו את הגב נחסך ממני מבט העגל ההמום שלו.
בערב חיכיתי עד 22:30, וכשהוא לא הגיע התקשרתי אליו ושאלתי אם אני אמורה לחכות עוד הרבה זמן. בתשובה הוא שלח אותי לחפש את החברים שלי. זה רק מראה כמה מעט הוא מכיר אותי, מאיפה בדיוק יש לי חברים?
לקח לי שעתיים להוציא ממנו את הסיבה לכעס והעלבון העצום. הוא לא קנה את שבועתי הלוהטת על כך שלא היה לי מושג שזה הוא ושלא זיהיתי אותו עם בגדים. הוא גם לא האמין כשאמרתי שכל כך יותר יפה לו בלי בגדים, שיש לי סוג של בעיה כזאת בגללה אני צריכה שכל אחד יהיה במקום שלו ואם אנשים מתחילים לזוז לי, אני מאבדת כיוון ואין לי מושג מי זה מי.
דיויד הרזה טען שאני צריכה טיפול ושבכל מקרה נשבר לו להיות צעצוע המין שלי. או, עכשיו זה כבר משהו שאני יכולה להבין ולכבד. אולי זה יעזור בפעם הבאה אפילו אזהה אותו מחוץ למיטה. לא בטוח, אבל אולי.
לפנייה לכתב/ת 
