"זו היתה תחילתה של ידידות נפלאה", אמרה
באנג! ארטילריה של הוביצרים כבדים ישר אל הפנטזיה המטופחת היטב מזה מספר חודשים. קריסה כמעט טוטאלית בכל חזיתות הלב. בדרך אל ארץ הדמעות
כשהשפתיים שלה התקרבו אליי, לא הייתי בטוח לגבי פשר הנשיקה, וגם ככה הייתי מקרה-סעד, אז נשקתי לה קלות על הלחי. ואולי היא בכלל התכוונה לתת לי נשיקה ידידותית בלחי. מי יודע.
ניסיתי להבין למה לעזאזל שוב ושוב קוּפידון דופק אותי
אחרי הפרידה ההיא, כשצפיתי בה מתרחקת באוטובוס "דן" עמוס לעייפה בשעת ערב אוקטוברית של יום חמישי מתסכל, חשבתי על כל הסיטואציה בעודי פוסע על טבלאות החצץ הלא גמורות של שדרות שאול המלך, בסמוך לחומות המדכאות של הקריה. ניסיתי להבין למה לעזאזל שוב ושוב קוּפידון דופק אותי, על אף מספר שאילתות מתוקנות וראויות מאוד שהגשתי לשולחנו. אפילו פקקטע נשיקה אני לא יכול לחלוב. ובתכל'ס, אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזו באמת, של "לדעת" מתי לעשות את זה, ולהתעסק ב"למה" זה לא משנה, גם אם זה היה אמור לקרות זה לא קרה. תמיד ההגבלות. אף פעם לא באמת הרגע הכביכול-קסום הזה של ההתקרבות ההוליוודית עד המפגש הבלתי-נמנע של פקעיות הטעם שלה עם שלי.
ובכלל לשון זה גרידי, למי אכפת. מפגש של השפתיים שלה עם שלי. מושא האברסט של התשוקות שלי באותה תקופה. הבלתי ייאמן קורה. העובדה המוגמרת היא שהיה יכול להתרחש מצב שבו השפתיים שלה מתנגשות בשלי. מתישהו, בקיום הזה, במדינה הזו, בעולם, בגלקסיית שביל החלב, השפתיים של הבחורה שגרמה לי לבהות בתקרה דקות ארוכות לפני השינה ונתנה לי סיבה להתעורר בבוקר ולהעביר את היום בתקווה שייצא לנו לדבר בערב, השפתיים של הבחורה הזו פגשו בשפתיים שלי. ולא משנה מה יקרה ומה יהיה, העובדה הזו לא תשתנה אף פעם.
מתחפר מתחת למיטה ולא רוצה להתעורר אף פעם
כשפניתי ימינה בדרך מנחם בגין, כבר הייתי בשלב התהייה. התהייה של למה. למה לעזאזל אני לא יכול, פעם אחת בחיים המזורגגים שלי, פעם אחת, קטנה, מצ'וקמקת, מינורית, פעם אחת לקבל את מה שאני רוצה. וזה לא שביקשתי יותר מדי. פִתחו לי את הדלת, אני ארוץ דרכה. החיים אף פעם לא נתנו לי לימון. בחיי שאילו הייתי מקבל אפילו חצי פלח, לא הייתי עושה ממנו לימונדה, אלא הייתי יוצר פאקינג קוקטייל. אבל כמו תמיד, סוף עצוב, אתה לא כזה חשוב, מתחפר מתחת למיטה ולא רוצה להתעורר אף פעם.
זה מקום כה סודי, ארץ הדמעות. הם צדקו כשהם אמרו את זה, חשבתי לעצמי בעודי מסתנוור מתאורת המרכבות המודרניות הבלתי נגמרות בדרך נמיר שיוצרות אחריהן שובלים של ניאונים יפים, פסטיבליים כאלה, אבל קצת לא יציבים בגלל הדמעה בקצה.
לפנייה לכתב/ת 
