בקולנוע או במיטה, ניפגש באמצע הדרך
עם כל הרצון הרומנטי להתמזגות, זוג תמיד יישאר חיבור של שתי יישויות נפרדות, עם אופי שונה, טעם שונה והעדפות שונות. החוכמה היא למצוא את שביל הזהב. דינמיקה של גמישות
שנים של לבד עשו אותי, מסתבר, קצת חלודה ונוקשה. הספקתי לשכוח כמה גמישות נדרשת לדו-קיום זוגי.
אתמול, כשישבנו בקולנוע, הזוגי ואני, הנושא עלה איפשהו בין הפרומואים לפופקורן. טוב, נו, האמת שהוא עלה כבר כמה שעות קודם בבית, בזמן רכישת הכרטיסים באינטרנט.
"את יודעת איזה טוב רואים בשורה רביעית?", הוא מנסה עלי מחדש את כוח השכנוע שלו.
"זה ממש כמו להיות בתוך הסרט", הוא ממשיך, עם חיוך מיליון דולר.
מרשים איך הוא לא מתייאש, אני חושבת לעצמי ונעמדת מיד על הרגליים האחוריות, מזכירה לו עם מי יש לו עסק. אפילו החיוך שלו לא ימיס אותי כשמדובר במסך הגדול.
אני מאלה שיעדיפו לוותר על סרט בכלל, אם האלטרנטיבה היא שעה וחצי של הזזת הראש מצד לצד ולמעלה בניסיון להשתלט על הכתוביות ולנסות להבין בעת ובעונה אחת מה מתרחש על ה-400 אינץ' שדבוקים לי לאף. איך פיסטוק נהג לומר? "זה הורס לי את הגינה ומקלקל לי את המצברוח!" בעבודה "הקשה" שלי, כשאני מפנקת את עצמי בדאבל פיטצ'רים בניו יורק, אני תמיד יושבת בשורה האחרונה. מגניבה משהו טעים מבחוץ, מורידה נעליים ומתרווחת לי בהנאה מרובה אי שם למעלה.
מזל שלפחות בז'אנרים של סרטים אנחנו מסונכרנים
עוד מבט:
"מאמי, בוא ניקח סרט ב-DVD ונישאר בבית"
יונתן מורד
תמיד יהיה פער בין הרצון שלך לשלה כשבוחרים סרט, לכן הסוד של בחירת סרט לשניים הוא כולו בשיווק. כשאתה רוצה לקחת סרט שאתה יודע שהיא לא תאהב, נסה להשתמש בביטויים כמו "סיפורו/ה המרגש של..." או "סיפור אהבה בין..." אהה, ואתה יכול לשכוח מ"נינג'ה, מסע הדמים 4"
ובחזרה לזוגי, ככה אחרי מיקוח קטן על שורות, כשאני בדרך כלל מוותרת על איזה שלוש-ארבע והוא כמעט תמיד מוותר על יותר, אנחנו מצליחים להתפשר על משהו באמצע למען הביחד. יש לנו מזל שלפחות בז'אנרים של סרטים אנחנו מסונכרנים, אחרת זה באמת כבר היה מצריך גישור...
את "הצד של המיטה" אתם מכירים?
בטוחה שכן. אני אפילו מצליחה למצוא מיד הסברים הגיוניים לחלוטין להעדפה שלי לישון בצד זה או אחר של המיטה (קרוב יותר לשירותים, רחוק יותר מהטלפון וכיוצא בזה). לשמחתי, אני מעולם לא נתקלתי בבעיה הזו בעצמי, אבל אין לי ספק שברחבי העולם מתעופפות מידי לילה כריות במלחמה על צדדים של מיטות. אני חייבת להודות שלמרות שאני מתמקמת בדרך כלל בצד "שלי", יש לי נטייה לעשות פלישות מזדמנות לצד השני. בין אם זה הרגל ימי האלכסון, או סתם העובדה שאפשר "להפריע" למישהו מלבד החתולות, זה מואי כיף.
גם בתחום המזון זוגיות יכולה למצוא את עצמה נלחמת במרפי. אתה יכול לחכות שנים שתהיה לך חברה לשבת איתה על הבר ב"קיוטו" ולזלול סושי. לדמיין לך כמה כיף יהיה להריץ איתה רולים של טונה וסלמון, ואז, כשסופסוף יש לך חברה - היא מקיאה כשדג מסתכל עליה, והרולים היחידים שמעניינים אותה יושבים לך עכשיו בסלסלה של המסרק והמברשת.
כן, אפילו בשביל לבלות יחד במסעדות נדרשת מבני זוג מידה רבה של ויתורים וגמישות, וזה אפילו לא קשור לאוכל בלבד. שאלת "איפה נשב", למשל, יכולה לבדה להביא לפיצוץ אצל מי שלא רגיל להתחשב במישהו נוסף. את אוהבת פינות והוא אוהב במרכז, את מעדיפה מבודד והוא צריך קהל, את מחפשת את החימום והוא את המאוורר.
עם כל הרצון הרומנטי להתמזגות, זוג תמיד יישאר חיבור של שתי יישויות נפרדות. עם אופי שונה, טעם שונה והעדפות שונות. החוכמה היא למצוא את שביל הזהב שמחבר בין השניים. אני חושבת שזה בכלל לא פשוט, אבל כשזה מצליח זה בהחלט שווה את זה.
אז עכשיו אני שוב מותחת שרירים... לאט לאט אבל בטוח. כל פעם אחד אחר. אני מאמינה שזה יצליח לי, עם קצת סבלנות. בכל זאת יש לי עבר של נערת גומי...
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
