שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העגלה החרדית הריקה
    "אני לא מזלזלת חלילה בגמרא או בחשיבותה, אבל פעם אחת ולתמיד בואו נדבר על דמותו של אדם שומר תורה ומצוות, שלא יודע תנ"ך. או מחשבת ישראל, או שירה דתית. וזה לא חריג - זו הנורמה". אפרת שפירא-רוזנברג מנפצת את המיתוס החרדי

    לא מזמן יצא לי לדבר עם בחור צעיר שלומד באחת מ"ספינות הדגל" של עולם הישיבות החרדיות. ישיבה שאין עוררין כי היא מהחשובות והאליטיסטיות במגזר. שוחחנו על דא ועל הא, ותוך כדי שיחה עלה שם של דמות תנ"כית מסויימת, אותה אני אוהבת במיוחד. אמנם לא דמות מ"השחקנים הראשיים" שבספר, במעמדם של אברהם או משה, אך גם לא דמות שולית במיוחד מסדר הגודל של אלופי אדום. לא. דמות מעניינת, די חשובה לטעמי, המעבירה מסר חשוב ללומדי ספר הספרים.

     

    ולמה אני מספרת את כל זה? כי הבחור לא ידע על מה אני מדברת. הוא מעולם לא שמע על אותה דמות, לא הכיר אותה ובטח ובטח שלא היה בקיא במסרים החשובים אותם היא מלמדת אותנו.

     

    השיחה הזו התחברה אצלי ישירות לנאומו של אריה דרעי בשבוע שעבר בכנס הרצליה. דרעי דיבר שם על התרבות היהודית החדשה מול התרבות היהודית המסורתית. ציבורו של דרעי אוהב לראות את עצמו כנושא הלפיד של התרבות היהודית, אל מול הריקנות של כל השאר. אז אם הוא מתעקש לדבר בשם התרבות היהודית בואו נבדוק פעם אחת ולתמיד על איזו תרבות יהודית בדיוק מדובר. כי הגיע הזמן לנפץ את המיתוס הזה ולדבר במפורש על הסוד הכי גלוי שכולנו כבר יודעים מזמן - החינוך החרדי על מסלוליו הישיבתיים ממלא את העגלה המפורסמת שלו בדבר אחד בלבד, ומותיר את חניכיו בורים בכל תחום אחר.

     

    ואני לא מתכוונת, כפי שמתכוונים המבקרים החילונים, להתעלמות ממקצועות כללים כמו מתמטיקה, מדעים, אנגלית, ספרות וכו'. אני לא דואגת כרגע ליכולתם להשתלב בשוק העבודה או לפגיעה כזו או אחרת בצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי. כי זו בעיה אחרת. הבעיה שלי היא שברוב רובן של הישיבות מלמדים ולומדים אך ורק גמרא וספרות שו"תים. זהו.

     

    אני לא מזלזלת, חלילה בגמרא או בחשיבותה, אבל פעם אחת ולתמיד בואו נדבר על דמותו של אדם שומר תורה ומצוות, מקפיד על קלה כבחמורה, שלא יודע תנ"ך. או מחשבת ישראל, או שירה דתית כמו זו של רבי יהודה הלוי בעל הכוזרי. וזה לא חריג - זו הנורמה. הפסוקים היחידים מהתנ"ך שיודעים שם הם אלה שמצוטטים על ידי חכמי התלמוד וזהו. התנ"ך נחשב שם ז'אנר נחות, משהו שמתאים לילדים קטנים (או לנשים...). את אותו תהליך אנליטי מעמיק שעושים לסוגיה התלמודית לא עושים לספרות המחשבה, והרוב בכלל לא מכירים את הספרים המרכזיים במחשבת ישראל מקרוב.

     

    מקסימום קצת ספרות מוסר שמטרתה לשבור את היצר וכו'. כולם לומדים את ספרות ההלכה של הרמב"ם, אבל

    מי שם לומד את "מורה הנבוכים" המונומנטאלי ואת הספרות העניפה שנכתבה עליו במשך הדורות? (ואיך אפשר בכלל ללמוד את מורה הנבוכים, בלי להכיר את אריסטו? אבל זה כבר נושא אחר...)

     

    ואני בכוונה לא מזכירה את התרבות העברית המתחדשת - את ביאליק, אלתרמן ועמיחי, את לאה גולדברג, רחל ועמוס קינן. לטעמי, כל אלה גם הם חלק מהעגלה- אבל זה נושא אחר לגמרי. אין ספק שהחברה החרדית לא מוכנה להכניס את התכנים האלה אל תוך "העגלה" שלה, וזה דווקא ויכוח לגיטימי. אבל את התנ"ך? את ריה"ל? את הרב קוק? ללא התכנים האלה, גם החברה החרדית לא יכולה לטעון לעגלה מלאה. הריקנות שבה זועקת לשמיים. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים