שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אז מי פה השטן?
    האופרה "פאוסט" בגרסת שארל פרנסואה גונו הפכה משיעור באתיקה לסוג של "תינוקה של רוזמרי" עם בונוס: ברור שזה דיון על טובים ורעים, אבל לא ברור מי פה הטוב ומי פה הרע

    בתוך כל בורגני, קטן או גדול, יכול להתחבא שטן שנון ושרמנטי ששר נפלא. אמש (ג') באופרה זה היה פאטה בורצ'ולאדזה המדהים, או בשם הבמה שלו "מפיסטופלס". מפיסטו נולד מתוך ראשו של יוהן וולפגנג פון גתה, גדול סופרי גרמניה, וקיבל חיים משלו. במאתיים ושתיים השנים שעברו מאז נולד נכתבו עליו מחזות ואופרות, שרו עליו שירים וציירו אותו. הבורגנים אוהבים אותו מאוד, בכל מקום, וגם כאן בתל אביב.


    בכל בורגני יש שטן ששר נפלא (צילומים: יוסי צבקר)

     

    בית האופרה של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב העלה בהצגת בכורה את "פאוסט", אופרה של המלחין

    הצרפתי, שרל פרנסואה גונו, לפי ספרו של גתה. מתברר כי גתה וגונו זה שילוב קטלני. מחד מנסח הטקסט המכונן של הבורגנות הגרמנית, מאידך מלחין החצר של הקרקסות הצרפתית שנקראה האימפריה השנייה של נפוליאון השלישי (1852-1870). מדובר בצרפת בתקופתה המגוחכת ביותר (וישי לא נחשב), שבה שלטו החרב, הצלב ומקל ההליכה, מתחת לשפמו של הקיסר הליצן.

     

    "פאוסט" היא יצירה אופראית גדולה, בחמש מערכות, שכוללת אריות וקטעי בלט מהאהובים בתולדות המוזיקה, ומבוססת כאמור (בשינויים רבים) על החלק הראשון מתוך הטרגדיה הגדולה של גתה, אבל הליברית (טקסט האופרה) הוא מאת ז'יל בארביר ומישל ארקה.

     

    היצירה, שבוצעה לראשונה באופרה הלאומית בפאריז ב-19 במארס 1859, הפכה לכל כך אהובה, עד שהמטרופוליטן בניו יורק נהג לפתוח איתה כל עונה במשך כמעט שלושים שנה, משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה - עידן התמימות האמריקאי (אמרנו שהבורגנות אוהבת את מפיסטו).

     

    קנה עכשיו, שלם אחר כך

    פאוסט, אינטלקטואל זקן וחולה, מבכה על חייו שעברו לו מנגד בזמן שהתעסק בבעיות שברומו של עולם, ובעיקר על האהבה שחמקה ממנו. לאחר ניסיון התאבדות מופיע מולו מפיסטופלס, הוא השטן, ומציע לו עסקה: קנה עכשיו, שלם אחר כך.


    גתה וגונו - שילוב קטלני

     

    כלומר, אני אהפוך אותך לעלם חמודות בעולם הזה, וכשתגיע לגיהנום תעשה מה שאני אומר לך. פאוסט חותם על ההסכם הלא מוסרי, הופך לגבר חתיך וכובש את לבה של מרגריט היפה בעזרת תכשיטים יפים שמספק לו מפיסטו, ושעליהם שרה מרגריט את אחת האריות היפות בתולדות האופרה.

     

    הוא מנצל את העובדה שאחיה ששומר עליה, ולנטין, יוצא למלחמה, ומכניס אותה להריון. אלא שמיד אחר כך הוא מתמלא בחרטה וחותך. מרגריט הזנוחה יולדת בן ובייאושה רוצחת אותו במו ידיה. כשוולנטין חוזר משדה הקרב – הוא מכריז על דו קרב מול פאוסט להגנת כבודה האבוד של אחותו.

     

    אולם פאוסט, שלא מספיק שרימה אותה, הכניס אותה להריון, זנח אותה וגרם לה לרצוח את פרי ביטנה - גם הורג את אחיה בעזרת ידידו השטן. בסצינה האחרונה, לאחר ליל אורגיה סקסי להחריד בגיהנום, מפיסטו ופאוסט מצליחים לחדור לבית הכלא, שם כלואה מרגריט על רצח בנה. מפיסטו מנסה לשכנע את מרגריט שיציל אותה מעונש המוות שתלוי ועומד נגדה, אולם היא מחליטה לשים מבטחה באל, באקט של שחרור מטורף מכבלי השטן.

     

    תעשו כבוד לאלוהים ולמולדת

    פאוסט של גונו אמור ללמד לקח מוסרני משעמם את כל החוטאים: גברים תזדקנו בכבוד, נשים אל תקפצו למיטה עם זרים וכולם ביחד – תעשו כבוד לאלוהים ולמולדת. אבל כמעט בלי כוונה יצאה לו אופרה יפהפייה שהבימוי החתרני והחכם של ההפקה הנוכחית הפך אותה על פיה משיעור באתיקה לסוג של "תינוקה של רוזמרי" עם בונוס: ברור לכם שזה דיון על טובים ורעים, אבל אתם לא בטוחים מי באמת רע ומי באמת טוב.

     

    גונו, קרתן דתי חמור סבר במקור, אסף שירי כפר ועם, וחרז את האופרה הזו כמחרוזת פנינים משוגעת: אריות מדהימות, דואטים יצריים ואפילו רביעייה ראויה להערצה של שני גברים ושתי נשים. קטעי המקהלה סוחפים, אבל כשבפתיחת המערכה הרביעית מרגריט ההריונית (נועמי נדלמן הסקסית) פותחת באריה על מאהבה שעשה לה ילד ולא שב, כל מה שאתם רוצים זה להזיל דמעה ביחד איתה (וגם לחבק אותה).

     

    ההפקה הנוכחית אמנם איננה זוהרת, אבל היא חכמה מאוד. הבמה נראית כמו סט בסרט פילם-נואר, והחלוקה בין

    ימין ושמאל מאפשרת הנגדה מתמדת: בין חיילים ואזרחים, נשים וגברים, טובים ורעים, מנצחים ומנוצחים. מילת שבח מגיעה לתלבושות: מפיסטו הוא שילוב של כומר ואיש עסקים, פאוסט (הצעיר) הוא ברוקר של תחילת המאה הקודמת, והבנות, בעיקר בסצנת האורגיה בגיהנום, הותירו כמה מהצופים במשכן האמנויות אמש עם הלסתות שמוטות.

     

    "פאוסט" באופרה הישראלית הוא טקסט על אהבה ובגידה, אמת ושקר, טוב ורע. אבל הוא גם סיפור על סדר ציבורי ועל הסכנות, מעשה שטן, האורבות לו. בצרפת של לפני 150 שנה היו אלה הצבא והכנסייה - שתי הרגליים שייצבו את הקיסרות האווילית המקרטעת והעניקו תחושת ביטחון מדומה לבורגנות הפריזאית שחגגה כאילו אין מחר. ממש כמו בית המשפט ומחנה מטכ"ל לבורגנות התל אביבית שיוצאת מבניין האופרה ועוברת בשדרות שאול המלך, בדרך לטוארג בחניון. השאלה היא רק מי פה השטן.

     

    ביקורת אופרה - "פאוסט" מאת שארל פרנסואה גונו. מנצח: עומר מ. ולבר. במאי: פול-אמיל פורני. האופרה הישראלית תל אביב-יפו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים