הייתי חייב לדעת מה איתה ומה היא עושה
בחרתי פרחים כמו שאהבה, כמו שנתתי לה באותו היום על שפת הים בפעם הראשונה שהתנשקנו. השתדלתי לא להתלבש מהודר מדי והלכתי אל ביתה, מדמיין את המבט בעיניה כשתראה שעברתי דרך ההשתקפות ההיא, שהתגברתי על הפחד מהעולם שלה. באותו היום קניתי גם טבעת, אך היא לא ידעה זאת
לאחר זמן רב שהעננים מכסים את השמש והעצב מצליח להיסחט החוצה עד טיפותיו האחרונות, נוצר לפתע מקום ריק בפנים, כזה שהחלל בו מהדהד בקול האומר כי לא לנצח ניתן להתאבל, שהגיע הזמן לאסוף את השברים ולצעוד קדימה. אני, שזוכר שגם השברים מסוגלים לפצוע את הידיים האוספות אותם, עטפתי את ידי בכפפות, כאלו שדרכן לא ארגיש או אשמע את קולם המתנפץ בזמן שהתחככו זה בזה כשהתחלתי ללקט אותם, מזהה את שהרכיבו פעם, נותן לזכרונות לעלות שוב ומכיר בפרידה שלי מהם כשאני מניחם בתוך שקית שחורה וגדולה במרכז חדרי.
כמו שאת חיי ממלאים הדברים שבשיגרה, ישנו גם צד לא ברור, כזה שאני מסתיר מהסובבים אותי ביום-יום מחוסר הרצון לשמוע ביקורת. כבר כמה שנים שאני ילד גדול, ולכן אני לא מוכן לשמוע הטפות מוסר על שימוש בסמים, על משחקי מציאות שאינם נתפשים ברגע הראשון, או על כל דבר אחר שמשקיט את כל הרעש שסביבי וגורם לי לתחושה טובה. ניסיתי לחיות את החיים שמעבר לגדר, אך לא היה לי טוב ולכן עברתי צד, מקווה שיום יבוא ומישהו מהצד השני יבוא לבקר אותי.
באחרונה הקולות רבים, כבר לא צועקים עלי עוד אלא מבקשים ממני בשפה עדינה לנסות ולחזור שוב אל הצד הרגיל, היכן שנמצאים רוב האנשים. אני לא יודע אם תחושת המיאוס שמצליחה להיות בכל מקום אליו אני הולך זו שדחפה אותי לנסות שוב.
בוקר אחד, מבלי שבאמת קיבלתי החלטה רשמית, קמתי מהמיטה והתבוננתי במראה היטב, סוקר כל זיף בשיערות זקני ומשחק עם כרבולת עקשנית שנוצרה בשיערי בלילה. אמי תמיד נהגה לצחוק עלי שבלילות אני חולם על מלחמות ולכן שיערי תמיד פרוע כשאני קם. מעניין אם חשבה שיום יבוא ודבריה יתגשמו.
המראה נעשתה לפתע נוזלית מעט
כשיד אחת נוגעת בפני יד אחרת הושטה אל המראה וליטפה את בבואתה המשתקפת אליה וכך, כמו שרק אני יודע, המראה נעשתה לפתע נוזלית מעט ובבואתי משכה אותי פנימה, אל הצד השני. פתאום עמדתי שוב בחדר השינה שלי, אך מהצד השני של המראה. הדמות שהשתקפה אלי עכשיו נראתה רעננה, וכשניסיתי לסדר את אותה הכרבולת, כמו בהשפעת מגע קסם היא התיישרה ונחה על שיערי כמודיעה שלא תפריע בהכנות לקראת יום חדש.
השמש יצאה על אף שהיה זה חורף, וכשהתבוננתי בשעון בכל פעם היתה זו בדיוק השעה שרציתי לראות. החלטתי לנסות להיות שוב במקום בו כולם נמצאים, מקווה שהפעם יהיה זה לתמיד.
אשקר אם אומר שההרגלים המגונים שלי נעלמו לפתע, אני לא חושב שאופיו של אדם קשור לצד בו הוא עומד מול מראה. לא עישנתי עוד שום דבר בימים ההם וגם לא יזמתי שום דבר לא שגרתי. ניסיתי להפסיק לחפש את הריגושים ולהבין כי הדחף הזה שבועט בי מבפנים כל הזמן מגיע ממקום לא בריא. באמת שניסיתי.
שנים שלא ביקרתי בעולם ההוא שמעבר למראה בחדר השינה שלי, כל כך הרבה זמן עבר עד ששכחתי מכל אותם האנשים שהתגעגעו אלי. שכחתי גם מאותה האחת שבגללה רצתי בפעם הראשונה אל עבר קו הגבול המפריד בין שני העולמות האלה ומבלי להסתכל אחור זינקתי פנימה והתחבאתי.
התמלאתי בזכרון הפנים שלה כשהיו נחות על כתפי
כשנזכרתי בה לא הייתי עוד שלֵו פתאום, הייתי חייב לדעת מה איתה ומה היא עושה היום. רציתי לדעת כיצד התקדמו חייה כשלא הייתי כאן והתחושה כי האיחוד שלנו יהיה אמיתי הפעם מילאה אותי. התמלאתי בזכרון הפנים שלה כשהיו נחות על כתפי.
בחרתי פרחים סגולים ולבנים כמו שאהבה, כמו שנתתי לה באותו היום על שפת הים בפעם הראשונה שהתנשקנו. השתדלתי לא להתלבש מהודר מדי והלכתי אל ביתה, מדמיין את המבט בעיניה כשתראה שעברתי דרך ההשתקפות ההיא, שהתגברתי על הפחד מהעולם שלה. באותו היום קניתי גם טבעת, אך היא לא ידעה זאת מעולם.
הלכתי ברחוב והפרחים בידי, החיוך החל לתפוס צורתו על שפתיי, ההרגשה הטובה מילאה אותי ולרגע שכחתי מהכל. מדהים כיצד הנוכחות שלה במחשבתיי הצליחה לדחוק הצידה את כל השאר, והפרחים הזכירו לי את היום הטוב בחיי.
המשכתי ללכת, אך את ביתה לא מצאתי. וכשטעיתי ברחובות העיר בה גדלנו שנינו נלחצתי. התחושה שאני הולך לאיבוד במקום זר לי תפשה את מקומה של התחושה הטובה. הסתכלתי על קירות הבתים, וצבעם היה כה חי. גם השמיים שנצבעו בתכלת בהיר הצליחו לסנוור את עיניי. התחלתי ללכת מהר יותר ויותר כשחיפשתי אחר המקום בו היא גרה, אך לא מצאתי דבר. גבעולי הפרחים התקמטו תחת אחיזתי החזקה והתחלתי לקרוא בשמה, מקווה שתתגלה אלי מבין אחת הסמטאות בעודי מתבלבל לנוכח הנוף המסתחרר סביבי.
התחלתי להזיע, הלב שלי דפק, הרגשתי את החלק העליון של גבי קופא. אני חושב שהיה זה פחד.
"את מי אתה מחפש?" ילד קטן עצר אותי, ואני ניסיתי להבין איך זה שמכל הסובבים הצליח רק אותו ילדון לראות שאני זקוק לעזרה.
סיפרתי לו על אותה האחת ואף נקבתי בשמה. פניו לבשו ארשת רצינית, והוא העלה את האפשרות שבעולם הזה היא כלל לא קיימת, שאם אני רוצה להביא לה את הפרחים האלה עלי לחזור אל המקום ממנו באתי ולחפשה שם.
כך השכלתי מחוכמת ילד קטן שלא יודע עדיין לסלף את המציאות שרואות עיניו. רצתי אל ביתי, קפצתי חזרה דרך אותה המראה מבלי ללטף או לגעת בה קודם. נחתתי בצד השני כשבידי זר נבול של פרחים, והדמות שהשתקפה אלי במראה היתה בעלת שיער מבולגן שוב.
ללא כפפות קרעתי את השקית השחורה שהמתינה בחדרי, ובידיים פצועות סידרתי את השברים עד שהצלחתי לראות את הכל שוב.
ליטפתי את התמונה הגדולה ששכבה על אותו השטיח ונשבעתי שבבוא היום אעבור שוב דרך המראה, ובפעם הבאה היא תהיה שם ותחכה לזר הפרחים הסגולים והלבנים שלי.
חשבתי שאולי אותו הילד הקטן טעה, אולי היא היתה שם וחיכתה לי ואני רק לא ידעתי היכן לחפש אותה והיכן היא גרה. חשבתי שאולי הקשבתי לילד הקטן רק מפני שזה היה מה שרציתי לשמוע, מפני שפחדתי.
חשבתי שאותו הילד הקטן הוא בעצם אני.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
