היא כאילו אמרה "מגיע לי שתענישי אותי"

חדר השינה היה חשוך. אהבתי החדשה נמצאת שם, זה הסימן שלה להגיד לי שהיא עם עצמה, שאני צריכה להתחשב, שאולי היא עייפה ואולי משהו עובר עליה. היא שוכבת שם בחושך מתחת לשמיכה שלה, מצפה שאבוא לישון יחד איתה אבל בנפרד. היא התעקשה שנישן עם שמיכות נפרדות. היא צריכה את הפרטיות שלה בלילה, היא לא יכולה לישון כשאנחנו תחת שמיכה אחת. אבל החוק קובע שמותר לי לנסות אפילו שחושך. ואני מנסה תמיד, כי אני חושבת שהיא רוצה שאנסה, אבל המילים לא יוצאות לה מהפה.

השתחלתי מתחת לשמיכה שלה, נזהרתי לא לגעת בה עד שגופי יתחמם מעט, כי הייתי קפואה והיא עירומה וחמה, שוכבת על גבה חשופה ופגיעה, אולי מחכה אולי לא. וכשידיי הפשירו נגעתי בבטנה בהיסוס והיא לא זזה ולא הגיבה, ליטפתי את טבורה, השתוקקתי אליה.

"אכלתי איתה היום צהריים", אמרה.

"עם מי?" שאלתי.

"עם ניצן".

ניצן היתה האקסית המיתולוגית שלה, האקסית שמעולם לא פגשתי. מכשפה אדומת שיער, ארוכה ורזה כמו שרוך, עם חזה ענק. מכשפה נוטפת סקס שגומרת אותך בלי לגעת רק בהבל הכישוף שיוצא מפיה. כל מה שידעתי על ניצן היה שיש לה מגע קסמים והיא טורפת. לא שאלתי הרבה, מעדיפה לא לעורר שלדים בארון.

שכבתי לידה ממתינה, ידי עדיין על בטנה. היא לא מחתה אבל גם לא ביקשה, והיד שלי נעה בעדינות, מנסה לעורר את הגוף שמתחתיה.

"היא רוצה שאבלה איתה לילה", אמרה אהובתי, "רק לילה אחד, היא צריכה את הלילה הזה".

שתלך להזדיין הניצן הזאת, חשבתי בליבי והכעס החל לגאות בגרוני, לא בגלל ניצן אלא בגלל השלווה בה אהובתי אמרה את המילים, הקול השקט והמדוד שלה, כאילו לשכב עם ניצן זו אופציה. היד שלי מחצה את השד הקטן שלה בכוח והיא הגיבה במין אנחה מוזרה שמשום מה נשמעה לי כאנחת סיפוק.

"היא לא זוכרת למה נפרדנו. היא זוכרת רק את הטוב וכל הרע נעלם לה כאילו לא היה. היא רוצה לילה אחד כדי להיזכר ברע, כדי לסגור עניין עם עצמה".

מחצתי את השד השני והיא השתנקה והשתתקה.

חשבתי שראיתי חיוך שם בחושך

הידיים שלי כעת לשו את גופה כמעט באלימות, מוציאות את הכעס שבי על הגוף הענוג ששכב על גבו והניח לי לדוש בו. לרגע חשבתי שהכאבתי לה, אבל היא לא הגיבה, כאילו אמרה "מגיע לי שתענישי אותי". חשבתי שראיתי חיוך שם בחושך, ואולי רק נדמה לי.

"הגוף שלי משתוקק אליה", היא המשיכה לחלל האוויר כאילו רוצה להרגיז אותי בכוונה. "אבל אני לא אשכב איתה אם לא תסכימי, כי אני נאמנה לך. היא מבקרת אותי בהזיות שלי ואני מגרשת אותה שוב ושוב".

"איפה היא?" שאלתי

"פה", היא הצביעה, "פה בפנים". והאצבעות שלי גיששו אחריה בטרוף, מתפתלות ומשתוללות ברכות בשרה, והיא מתעוותת בכאב ואולי בעונג.

"אולי שאנסה איתה, רק פעם אחת?" שאלה במין חוצפה, "גם אני רוצה שהיא תלך, שתיעלם לי מהראש, שאת תחליפי אותה גם בהזיות שלי".

"איפה היא?" נהמתי.

"פה בפנים", לחשה.

לא יכולתי לשמוע את הגניחות האלו

בחשתי בה באלימות, בכעס הולך וגובר, רציתי שתדע שכואב לי, שתתעורר מההזיות שלה. אבל היא שכבה שם כמו שה לעולה, מקבלת בהשלמה את כל העינוים ואפילו גונחת כאילו שהיא באמצע מעשה אהבה אלוהי. לא יכולתי לשמוע את הגניחות האלו, סתמתי את פיה בשפתיי, בטשתי ברגליי, מעכתי ודשתי אותה בגופי, השתוללתי כחיית טרף, רציתי שתתחנן על חייה, שתגיד לי די, אבל היא בעקשנותה לא עצרה אותי. היא רעדה באקסטזה, מתפתלת, נאבקת, רוטטת. וגם אני נכנסתי לאקסטזה, איבדתי שליטה רציתי שתיכנע, שתבקש על נפשה, שתגיד אני מצטערת, משהו... ואז היא שאגה כאילו אני רוצחת אותה ואני הפסקתי, עשתונותיי חזרו, חשבתי שפגעתי בה. והיא לחשה, "אל תפסיקי".

ואז הבנתי.

הדלקתי את האור. היא שכבה שם זורחת מעונג, שרוטה, חבולה, רטובה מרוב זיעה, מתענגת על המלחמה שבדיוק נגמרה.

"וואו", אמרה, "זה הכי טוב שהיה לי, את יותר טובה אפילו מניצן".

"איך נגמר עם ניצן?" שאלתי.

"אני כזאת, אוהבת שמכאיבים לה באהבה"

"או", היא צחקה, "עם ניצן זה לעולם לא ייגמר, אני אוכלת איתה כל יום צהריים, ישנה איתה כל לילה, בוכה לה כשעצוב לי, מתענגת איתה כשטוב לי, סוגדת לאכזריות שבה. ניצן היא בתוכי, היא חלק ממני, רק השם שלה מתחלף לפעמים. והלילה היא יצאה החוצה במלוא כיעורה, היא היחידה שהצליחה להרגיז אותך ולהוציא את השד שכלוא בך. היית כל כך נהדרת, סקסית, חייתית. הכאבת לי בכזה עונג. את צריכה סיבה אמיתית להתפרע, כי בתוכך את עדינה מדי, אבל בכל זאת יש לך את זה. והלילה רציתי אהבה אלימה, רציתי שהדם יעלה לך לראש, שתרטשי אותי מכעס, כי אני כזאת, אוהבת שמכאיבים לה באהבה. ואם הייתי מבקשת לא היית מבינה, ואם היית מבינה לא היית מסוגלת להכאיב לי. ולכן ביקשתי מניצן להכאיב לך, לראות אם מתחת לעדינות שלך שוכנת חיית טרף. וניחשתי נכון, יש לך את זה קבור שם עמוק, מצפה לבד האדום שיעורר אותו".

שכבתי שם נדהמת, גם בגלל הווידוי הבלתי צפוי, אבל גם בגלל עצמי. הסקס באמת היה מדהים כשהתפרעתי, רציתי באמת להכאיב לה, להשתיק את המילים האכזריות שיצאו מפיה, להפסיק את המונולוג על ניצן, רציתי שתדע שאני כועסת, ואולי באמת איבדתי עשתונות. אבל חשבתי גם עליה, על מה שהיא עשתה לי, על שהיא הוציאה את החייה שבי בתרמית, שהיא שיחקה בי.

"ומה עכשיו?" שאלתי, "זה טריק של פעם אחת. בפעם הבאה שתרגיזי אותי אני אדע למה. את רוצה שאשחק אלימה? איך תרגישי כשתדעי שזו רק העמדת פנים?"

"קודם כל אני אוהבת גם את העדינות שבך", אמרה. "אבל באופן כללי את צודקת. העמדת פנים זה בסדר, אבל עדיין לא כמו הדבר האמיתי שקרה פה רק לפני רגע. ואת התעלית על עצמך, וגם אני. ואני חושבת שניצן נעלמה לתמיד, את החלפת אותה, אני מרגישה אותך שם בפנים, את ההזייה החדשה שלי, האקסית שאני אשתוקק ואחלום עליה כל הזמן".

"למה את מתכוונת? שאלתי נחרדת, "אז עכשיו אני האקסית שלך?"

"כן", היא צחקה ונשקה אותי על פי, "לא סתם אקסית, מלכת האקסיות. אני אוהבת לפרוש בשיא, יודעת שאם אשאר אני רק אמרר את חייך, עכשיו שאת יודעת את הסוד שלי. אם אפרוש עכשיו, הלילה הזה יהיה טרי במוחי להרבה זמן אפילו יותר מהזמן שניצן שלטה על הזיותיי. היית גדולה, פי מליון מניצן, ואם ננסה לשחזר את זה רק נוריד מהיופי והטוהר של מה שקרה הלילה בינינו".

כיביתי את האור ונכנסתי מתחת לשמיכה שלי. הקור שם היה מקפיא. המחשבות התרוצצו לי בראש, הייתי מרוגזת, איך היא טמנה לי פח, איך בעיוורוני לא ראיתי, איך היא ניצלה אותי. וכשהכעס גאה בי הדלקתי שוב את האור.

היא הסתכל עלי מחייכת, ואני החטפתי לה סטירה אדירה.

"תודה", אמרה וחיוכה התרחב, "אולי בכל זאת יש לנו סיכוי".

היא עזבה למחרת, והשמיכה הגדולה חזרה לשכון במיטתי. עקבותיה נעלמו עד שקיבלתי לא מזמן גלויה מעבר לים: "אני מתחתנת מחר, מצאתי את זו שמשלימה אותי. את עדיין האקסית המיתולוגית שלי, כנראה לתמיד, לא הצלחתי להחליף אותך. נשיקות".