שתף קטע נבחר
תעבירי את זה הלאה: איך ולמה לזרוק בגדים ישנים
לאחר מספר ניסיונות כושלים לסגור את המזוודה מחליטה ג'וליה להיפטר מבגדים שהיא כבר לא לובשת, ומהזיכרונות הישנים שנלווים אליהם ותופסים יותר מידי מקום בארון

אני אורזת את הדברים שלי, מקפלת הכל בקפידה. משתדלת להעמיד את כל החולצות ביחד ואת כל החצאיות בנפרד. אני עוזבת עיר שהתגוררתי בה תקופה ארוכה ואני מסתכלת על המזוודה שלי. שישים אחוז ממה שנמצא בתוכה לבשתי אולי פעם אחת. ככל שאני מתקדמת באריזה הולכת המזוודה שלי ותופחת, פרצופיהם הנרגנים של עובדי שדה התעופה עולים בדמיוני והסטיקר HEAVY מרצד לי מול העיניים.

 

באינסטינקט בלתי נשלט בא לי להרים את המזוודה ולשפוך את תכולתה לרחוב. אני לא יכולה להפסיק לשאול את עצמי למה יש ברשותי את כל הדברים האלה. המזוודה השמנמנה הזאת עושה לי בחילה, ואני מחליטה שמעכשיו כל פריט שנכנס לתוכה וממשיך איתי הלאה צריך להצדיק את עצמו.

 

קחו למשל את החולצה המרושתת בצבע ורוד עתיק, אחד הפריטים שאני הכי אוהבת בארון שלי. יש לה גזרה רומנטית, ורק המבט בה גורם לכל מזג אוויר

 קודרני להשפריץ ספריי בניחוח פריחת האביב. החולצה הזאת אצלי מאז גיל שמונה עשרה, וזו גם הייתה הפעם האחרונה שלבשתי אותה. בכל זאת אני מסרבת בתוקף להיפטר ממנה ותמיד תמיד אורזת אותה איתי לכל מקום שאני נוסעת אליו. למה? השם יודע. אני מנסה להיזכר בסיפור שמסתתר בין שרווליה, האם זה זיכרון נעורים מתוק מקניון ערים? יכול להיות.

 

אני מסתכלת על החולצה הזאת ומתעורר בי הרצון להוריש אותה. אני מדמיינת נערה היפסטרית (או איך שלא יקראו לקבוצת האנשים המתחכמת הזאת בעוד עשרים שנה). אני מדמיינת אותה נכנסת לכיתה בתיכון ומספרת לחברותיה הצוהלות שאת חולצת הווינטג' המהממת הזאת היא ירשה מאמא שלה. בגלל זה היא מחזיקה את השוקו בשקית בצורה כל כך מוזרה, היא תסביר, כי היא מפחדת להתלכלך (יחד עם בגדים מגניבים סביר להניח שאוריש לצאצאיי גם שמץ של גמלוניות).

 

יכול להיות שבגלל זה אני סוחבת את החולצה איתי לכל מקום. אני מפחדת שתאבד, שתיזרק. אני מפחדת על הסיפור שיאבד יחד איתה. החולצה בוורוד עתיק נשארת. אבל המון דברים אחרים עפים, מתעופפים, נזרקים באכזריות. העודפות מכבידה על ליבי. הז'קט המפוספס הזה, שלמרות גזרתו הנאה כבר גדול עליי בכמה מידות, למה אני צריכה לטלטל אותו מעל יבשות ואוקיינוסים ולחנוק אותו במזוודתי האדומה? הרי מישהי אחרת יכולה ללבוש אותו, להתגאות בו, להרגיש בו יפה ולקבל עליו מחמאות מחברותיה הצוהלות. איזה חוסר צדק משווע! הז'קט המפוספס נזרק לערימת ה"קדימה, תריצי אחורה!".

 

בפולמוס הזריקה אני משחררת תחת ציפורניי גם סוודר צמר מחורר בצבע שחור שפעם לבשתי למסיבה ומתחתיו רק חזייה. אני נזכרת כמה נהניתי לרקוד במסיבה ההיא. אני זורקת חצאית מיני כסופה בגזרת סקול-גירל שלבשתי בלונדון הקפואה ביחד עם שני זוגות גרבונים, אחד מעל השני. אני זורקת עליונית אפורה שלבשתי לחתונה הכי כיפית שהייתי בה. ככה מתאדים להם עוד ועוד פריטים מחיי, עד שהמזוודה שלי תופסת צורה אנושית וערימת ה"קדימה, תריצי אחורה!" הולכת ומתעגלת.

 

עם כל פריט שנזרק יורדת מליבי אבן קטנה, ואני מבינה שכל הבגדים האלו הם בעצם מזכרות מחיי. במקום גלויה של הביג בן יש לי חצאית מיני, ובמקום תמונה

 מחויכת מהחתונה יש לי עליונית אפורה. אלא שכמו הגבלת המשקל בשדה התעופה, גם את הזיכרונות והחוויות שאני סוחבת איתי בצורה כל כך מוחשית עליי להגביל. בגדים הם לא זיכרון ולא חוויה. לעיתים הם לוקחים חלק באירועים כאלה, אבל הם לא האירוע עצמו. מה שקורה כשמייחסים להם חשיבות כזאת זה שהם מצטברים, שקשה יותר להיפטר מהם, שקונים מהם יותר ויותר. בגדים צריכים להיות מסוגלים להכיל הרבה יותר מחתונה אחת או ממסיבה פרועה אקראית. כל הקונספט הזה של שמלה חדשה לחתונה, טופ לוהט למסיבה בשבוע הבא או נעליים נוחות להליכות המרובות בפריז הוא מעוות לחלוטין. הוא גורם לנו למקד את הרכישות שלנו ולהשאיר אותן כלואות במשבצת שלשמה נקנו.

 

נכון, השמלה הזאת כל כך יפה, וזה אכן צובט לי בלב, אבל אני מחליטה לא לתת לה שקית של סנטימנטים. אני מחליטה לא להעניק ערך סנטימנטאלי לאף אחד מהבגדים שלי ולהשאיר רק את מה שנלבש, רק את מה שאני בטוחה שימשיך לייצר לי סיפורים. כל הבגדים האחרים צריכים לעבור לבחורה אחרת, שתמשיך ותספר בהם את הסיפורים שלה. כמו במשחק שבו כל אחד כותב על הדף המקופל משפט שעולו על רוחו ומעביר הלאה, זה הרגע שלי לקפל את הקצה ולהרפות מהדף.

 

כשאני הולכת לחנות יד שנייה למכור את בגדיי אני מסתכלת על כל האנשים מסביב, על איך שהם מפשפשים בין הקולבים ומחפשים משהו שיהלום אותם, חולצה שתבליט את צבע העיניים שלהם, ג'ינס שייחטב את הישבן שלהם או שמלה שתעתיק את נשימתו של החבר שלהם. אני יכולה רק לקוות שמשהו מהפריטים שלי יעורר במישהו את התחושות האלה. אני מקווה שהשמלה של המעצב הישראלי משוק המעצבים בדיזנגוף סנטר תמשיך להסתובב בעולם, תספוג עשן סיגריות בברים אפלוליים וזרים ותעצים את תשוקתו של בחור אומלל אחד, שיאבק עוד דקה נוספת עם הרוכסן השחוק.

 

רעננו את המלתחות שלכן לעיתם קרובות בנות, זה עושה רק טוב לעור הפנים.


יאנה גור בבגדי יד שנייה מוויצו. מישהי הרפתה מהם, מישהי אחרת תרוויח (סטיילינג: אביב אברמוב; צילום: רונן פדידה)

 

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

 

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכותבת, ג'וליה פרמנטו. מרעננת את המלתחה
צילום: Getyimages Imagebank
לאשה בפייסבוק
מומלצים