שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עזבו תיאטרון, לכו לפוליטיקה"
    "אלו זמנים קשים ומחרידים. רק אם הצעירים יתחילו לזוז ברמה הפוליטית - יהיה שינוי", רגע לפני ערב מחווה לכבודה, נולה צ'לטון לא חושבת שלתיאטרון יש משמעות גדולה

    נולה צ'לטון לא אוהבת עיתונאים. גם לראיון הזה, אם לא היו מכופפים לה את הזרוע, היא לא היתה מגיעה. בכלל, היא לא מבינה למה עושים ממנה עניין. "מה את רוצה?", היא שואלת-מטיחה, מעדיפה להימלט אל אולם החזרות, להיחלץ מהמחויבות לדבר על העבודה ופשוט לעבוד.

     

    "אין לי פילוסופיה גדולה על תיאטרון, מה אני יודעת?", היא מבטלת בתנועת יד עייפה ארבעה עשורים של עבודה סיזיפית ששינתה תפיסות תיאטרוניות מקובלות. וזה אולי מכיוון שאנשים כמו צ'לטון שעסוקים בעשייה אינם זקוקים לאור הזרקורים שמסיתים אותם מן העיקר. גם אולי מכיוון שאת סוד השקר הזה, של האורות הבוהקים וכותרות העיתונים, היא קילפה כבר לפני יובלות, כשהובילה ביד רמה את התיאטרון הישראלי הלוחמני והביקורתי שבעבע מן השטח הלאה מן הקונבנציות.


    התיאטרון מאפשר לגעת ולתת ביטוי לדברים אחרים (צילום: עופר עמרם)

     

    היום, אחרי הסערות הגדולות, הרפורמות הבועטות, אינספור המלחמות שניהלה והחברים שאיבדה בדרך - האש קצת נחלשה, אבל עודנה בוערת בה. בתוך הגוף המסומן בעקבות הזמן רוחשת עדיין אופוזיציה מתמדת שיוצאת מתוכה נגד מציאות שמרחקת מאוד מאידיאולוגיות וערכים סדורים.

     

    "תיאטרון היה בשבילי כל הזמן האפשרות לפתוח את הפה, לדבר בשמם של אלה שאין להם את היכולת לדבר, להציב באור את אלה שחיים בחושך", היא אומרת במבטא אמריקני כבד שעדיין מלווה אותה, מְבַדֶל, מְיַיחֶד.

     

    "התיאטרון מאפשר לי לגעת בדברים שביומיום אנשים מעדיפים להתעלם מהם. הוא מאפשר לי לתת ביטוי לשכבות ומגזרים שאנשים לא רוצים לראות, להציג את האחר שאתם כל כך מפחדים ממנו ומסרבים להבין שהוא חלק מכם", אומרת האישה שלא מפחדת להניח על במתה, כמו אלכסנדר פן  בפואמה על ירושלים, את הקדֻשָה והקְדֵשָה - שני קצוות הקיצון של הציונות המודרנית.


    מחמאה ממנה - כמו חיוך של אלוהים

     

    במקביל לערב מחווה שייערך לכבודה בפסטיבל אישה הקרוב בתיאטרון חולון, צ'לטון עובדת בקדחתנות על "סופמשחק" של סמואל בקט, שיעלה בתיאטרון החאן באפריל. מדובר בתהליך ארוך, מתיש ומייאש בו היא ושחקניה נוברים בזמן המתכלה ובקיום המתפורר, באובדן המשמעות בתוך עידן של דימויים אסתטיים ריקניים, בזוועות העבר ובאימת העתיד.

     

    בכל זאת, משחק השחמט האקזיסטנציאליסטי של בקט קצת כבד עליה: "נורא מדכא לעבוד על החומרים האלה", היא משחררת אנחה, "לבוא מדי בוקר ולהתמודד. זה נורא. לו הייתי יודעת כמה קשה יהיה - לא הייתי עושה את זה".

     

    קשה להאמין לה. לא בטוח שהיא עצמה מאמינה. צ'לטון, זה לא סוד, פלירטטה לאורך כל השנים עם חומרים קשים לעיכול ובדרך בקעה בעקשנותה ובדבקותה חומות של אפתיה. למרות זאת, הפעם זה אחרת. המחזה, שהביאה בעבר לתיאטרון חיפה כפנטזיה, משתלב לה היום היטב עם מציאות החיים.


    תיאטרון זו אפשרות לפתוח את הפה

     

    "בקט כתב על העיוורון ועל המוות שמקיף", היא אומרת, "זו מציאות החיים הבלתי נסבלת שלנו היום. כשהצגנו את ההפקה עם מסקין הקהל אכל אותה כמו לחם. זו היתה תקופה אחרת, התייחסנו לזה כאל ספרות מצוינת, כאל תרבות פנטסטית. כעת זה השיקוף של עצמנו. אני לא חושבת שיש לזה קהל".

     

    מה זאת אומרת?

     

    "קהל לא יבוא, אין סיכוי. הם לא ירצו לראות הצגה שמדברת על עולם שנגמר. בטח לא הקהל הירושלמי שרובו דתי".

     

    ניסיון קשה עם קהל

    לצ'לטון יש ניסיון קשה עם הקהל של החאן בירושלים; לפני כשנתיים ביימה את "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי, מוחמד קאסימי, המדבר על האבסורד שבמלחמה. הקהל הצביע ברגליים. "הם היו מגיעים בקבוצות מאורגנות ויוצאים באמצע בהפגנתיות. הרבה ממנויי התיאטרון ביטלו את המנוי. מיקי גורביץ' אמר שלא אכפת לו, אבל כמה כאלה יש? וכמה זמן זה עוד יחזיק מעמד?"

     

    צ'לטון לא אופטימית, רחוק מזה. אולי בהשראת העבודה על המחזה של בקט מצטייר לה העולם בימים אלה בצבעים כהים. "הקהל הפך לאפטי, הם רוצים לצחוק ולשכוח", היא אומרת, "אי אפשר לשבת אפילו שנה אחת בממשלה עם ליברמן בלי שזה ישנה אותך. יש לו קול והוא מהדהד".


    הקהל הפך לאפטי

     

    הקולות האחרים, אלה שצ'לטון היתה רוצה לשמוע יותר, הם אלה שמובילים אותה. רבים מהם כבר לא חיים. אחרים, ייבדלו לחיים ארוכים, נוטעים בה תקווה. גדעון לוי, שסייע לה לא מעט בעבודה על ההצגה "חורף בקלנדיה" שהציגה ב-2004 בסמינר הקיבוצים, הוא אחד מהם.

     

    "גדעון הוא אור באמצע יער אפל של אנשים שאין להם מושג איפה הם חיים", היא אומרת ומזכירה באותה הנשימה חברים יקרים כמו יצחק בן אהרון, ממנהיגי תנועת הפועלים בישראל. "בן אהרון לחם על דברים שהאמין בהם. הוא נתן לי כוח והוא חסר לי מאוד. אני חיה עם המוות שלו באופן יומיומי", היא אומרת וחושבת גם על לובה אליאב, חבר קרוב שנגמר לה מול העיניים. "עוד כמה חודשים לא יהיה פה עוד לובה. אנשים שידעו להילחם על מה שחשוב הולכים אחד אחד. אני אומרת כל הזמן לצעירים שאני עובדת איתם: תיכנסו לפוליטיקה, חסרים לנו אנשים שיילחמו. שם צריך לעשות שינוי".

     

    את באמת חושבת שפוליטיקה יכולה לשנות?

     

    "כן. אנשים צעירים הביאו את דב חנין לעיריית תל אביב. זו היתה התגייסות נגד כל הסיכויים והם כמעט הביאו אותו לרשות העירייה. אם הצעירים יתחילו לזוז - יהיה שינוי. מה שאני עושה בתיאטרון הוא קטן, מינורי, לא אפקטיבי ביחס לפעולות שכאלה.

     

    "מה שמעניין אותי היום זה רק להביא לשינוי פוליטי. זו הסיבה שאני כבר לא פונה לאף תיאטרון ומה שאני עושה בשנים האחרונות נעשה רק במסגרות כמו סמינר הקיבוצים, החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, תיאטרון החאן או אנסמבל הרצליה. כן, החומרים שמעניין אותי לעסוק בהם פוליטיים. כן, היתה לי אפשרות לעשות אותם רק במסגרות האלה. אף מסגרת אחרת לא רוצה באמת לגעת בזה. מה אני יכולה לעשות?"

     

    אולי פשוט להיות שם

     

    "זה ברור. אני שם במה שאפשר, אבל מודעת למוגבלות האפקטיביות של עבודה במסגרות קטנות ומול קהלים מצומצמים".

     

    מתסכל שהקול שלך לא מהדהד?

     

    "לא, אני מקבלת את זה. חבל לי שעודד קוטלר עזב את תיאטרון חיפה. מה שעשינו שם הדהד רחוק. היום עודד מנסה לעשות תיאטרון וקשה לו נורא. אנחנו חיים בתקופה אחרת. זה זמן קשה, מחריד והאופק לא נראה מי יודע מה".

     

    געגועים לאלוהים

    באחד הראיונות הנדירים שלה לתקשורת דיברה צ'לטון על געגועים לאלוהים שאותו היא מחפשת בתיאטרון. כחילונית אדוקה הדיבור על האלוהות מפתיע, פרדוקסלי, מעורר תמיהה. "אני חילונית גמורה", היא מבהירה, "אולי התכוונתי לצורך למצוא צדק או יופי בעולם הזה שכולו אי צדק וכיעור. אולי התכוונתי לגעגוע לזמן תמים ולתקווה".


    למצוא יופי בעולם של כיעור. בחזרות על בקט (צילום: עופר עמרם)

     

    גם דיבור על יופי בתוך העולמות השבורים שצ'לטון מביאה לבמה הוא מעין פרדוקס. "זה נכון. הרבה פעמים הבמה מציעה צורה כשהתוכן ריק, אלים, מלוכלך. הפורמה נותנת תחושה שקרית שמאפשרת לקהל לבלוע את הריק הזה שמצוי בקומדיות מסוגננות. אסתטיקה היא לא פרמטר מבחינתי, אני לא חושבת בכיוונים האלה. אני חושבת איך לגרום לאנשים לראות דברים שהם לא רוצים לראות. אני מנסה להבין למה יש מציאות שמתעקשים להתעלם ממנה ומה הפחד הזה לגעת במקומות האלה".

     

    אפשר לשאול את אותה השאלה רק הפוך. למה להראות את הצד האפל?

     

    "מפני שזה המקום שבו אנחנו חיים, זה העולם והוא לא סגור או מגונן. אמנות היא קריאה, בכי, מחאה. אמנות אומרת שחייב להיות אחרת. שאם זה מה שיש אז בשביל מה? אמנות היא אופוזיציה שקיימת כדי לגעת בשנוי במחלוקת, כדי להביא שינוי, לעשות קריסטליזציה של מה שקורה מסביב".

     

    כמו דוד פרלוב, שהמציא את הקולנוע הדוקומנטרי האישי בישראל, נולה צ'לטון היתה זו שהביאה ארצה את התיאטרון הדוקומנטרי שמשקף מציאות דרך עבודה אינטימית במסגרות אנסמבליות. קבוצות התיאטרון שהקימה בקריית שמונה ובעין הוד, על פי מודל "בימת השחקנים", הוציאו מתוכן דמויות מובילות בדור הביניים של התיאטרון הישראלי ובהן מוני מושונוב, שלמה בראבא וסנדרה שדה.

     

    "לא הקמתי קבוצה מתוך אידיאולוגיה, רציתי לעשות משהו בפריפריה שיחולל שינוי, עניין אותי ליצור בתוך מקום שזקוק לעזרה", היא אומרת, "אנשים כמו פיטר ברוק עושים את זה גם במקומות אחרים בעולם. התיאטרון שלו נובע מרצון להוביל שינוי חברתי". צ'לטון מביטה בשעון ומתפרצת כמו הר געש. "תיאטרון לא חשוב עכשיו, מה שחשוב זה שאין לנו מדיניות, אין אנשים שיובילו והשינוי היחיד הוא לרעה. עזבו תיאטרון, לכו לפוליטיקה", היא שוב מפנה זעקה לדור הצעיר.

     

    אבל צריך להילחם עבור הארץ שלנו

    למרות הביקורתיות הרבה על ממשלת ישראל ומדיניותה בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, צ'לטון מתנגדת נחרצות להשתמטות מצה"ל: "זו הארץ שלנו וצריך להילחם בשבילה אם זה מה שנדרש", היא אומרת, "השאלה היא איך להימנע ממלחמה. אני חושבת שמי שחי פה צריך לשרת בצבא. לא ברור לי איך אנשים יושבים בבית ונותנים לאחרים להיהרג. הבן שלי נפל במלחמה ויש לי הרבה חברים שנפלו. הדרך לשנות היא מתוך המערכת".

     

    אז למה בחרת לוותר על שינוי מתוך המערכת של התיאטרון הרפרטוארי?

     

    "מפני שאני לא מאמינה בשום דבר שהם מאמינים בו. אני לא מעוניינת לעשות את ההצגות שהם עושים שם, זה לא מעניין אותי. אני עובדת במקומות שייתנו לי את החופש לומר את מה שאני רוצה לומר".


    רוצה את החופש לומר מה שאני רוצה (צילום: חיים פיליבה)

     

    לאורך השנים זכתה צ'לטון לכל שמות התואר האפשריים. אמרו שמחמאה ממנה זה כמו חיוך של אלוהים. אמרו שהיא מרשעת, משוגעת, עריצה, מכשפה, השכינה בהתגלמותה, אישה טוטאלית, כריזמטית, קפריזית ושתלטנית, דמות שהועצמה והֻגְזמה עם השנים, מורה מעולה שתובעת נאמנות טוטאלית.

     

    "מה אני יכולה לומר על זה", היא מושכת כתפיים ומשחררת חצי חיוך, "כל אחד מגיב אליי מהמקום שבו נגעתי

    בו. זה לא חייב להיות אני. אנשים יכולים לקחת מה שהם רוצים מהמפגש איתי וזו זכותם. אני יודעת שאי אפשר להכניס אותו לתוך תיק וזה קשה".

     

    את מצטערת על המסלול שעשית?

     

    "לא. לפעמים אני מסתכלת אחורה ושואלת את עצמי איך עשיתי את זה? איך הגעתי לכאן? איך היה לי הכוח והאומץ. זה לא נראה לי ריאלי ולפעמים זה מרגיש כאילו מדובר באישה אחרת שאני לא מכירה. לא, אני לא מצטערת. אני מעריכה את הדרך שעשיתי ומתפעלת ממנה. חייתי לבד רוב הזמן ועשיתי. הגעתי לכאן ואני ממשיכה בלי לדעת איך. רוב האנשים שאהבתי והכרתי כבר אינם. כמעט כולם מסביבי חולים, מזדקנים או מתחילים עם אלצהיימר. זה נורא. אני נשארתי. זה עצוב".

     

    ואת ממשיכה להילחם?

     

    "אין לי ברירה".

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צ'לטון עם יהושע סובול. עדיין נלחמת
    צילום: חיים פיליבה
    העולם שייך לצעירים?
    צילום: עופר עמרם
    לאתר ההטבות
    מומלצים