שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הפכתם את חמאס למנצחים"

    רגע לפני שהוא מגיע לפרמיירה של ההצגה שלו בישראל, המחזאי מוחמד קאסימי מדבר על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, הסכנות שבדת ומצליח למצוא אנושיות גם בזוועה

    למוחמד קאסימי לא קל בימים האחרונים. הטלוויזיה פתוחה על ערוצי החדשות. הראש עובד שעות נוספות. השבוע הוא יארוז בגדים ויעלה על מטוס שייקח אותו מפריז לירושלים, שם מציגים מחזה שלו על האבסורד שבמלחמה, אבדן הצלם ושכרון הכוח. כשכוחות צה"ל מפגיזים יום ולילה את עזה וכוחות חמאס ברצועה מטווחים את הדרום, "אדמה קדושה", שקאסימי כתב לפני כשלוש שנים, מהדהד כמו תמרור אזהרה.

     

    למרות מוצאו האלג'יראי וקשרי הידידות החמים שלו עם יוצרים פלסטינים וערביים, קאסימי נחוש בדעתו להגיע לישראל דווקא עכשיו. הוא בעמדת מיעוט שגובה ממנו מחיר שהוא מוכן לשלם. "אני יודע שהרבה אמנים צרפתים ביטלו את הגעתם לישראל אבל אני חושב שזה בדיוק הזמן לדבר, לפגוש אנשים, להיות נוכח", הוא אומר לקראת הפרמיירה שתיערך ב-21 בינואר בתיאטרון החאן.


    קאסימי בביקורו הקודם בירושלים (צילומים: יעל אילן) 

     

    ישראל מרתקת אותו. מחזה קודם שכתב, "הוידוי של אברהם", מתרחש בחברון ובמהלך כתיבתו נבר לא מעט בתורת ישראל, בספריו של בּוּבָּר ובטקסטים של פרשנות מקראית. ולמרות שיש לו הרבה ביקורת על ממשלת ישראל, הדיאלוג בעיניו הכרחי. "ממשלת ישראל מגיבה כמו אדם שגילה שיש לו סרטן ובתגובה הוא מסנן את גופו בכדורי רובה. זה לא יכול להיות פתרון", הוא אומר, "כמו שבמלחמת לבנון האחרונה ישראל שימשה יחצ"נית מצוינת לנסראללה, גם היום הפכתם את חמאס למנצחים בטווח הארוך. ניסיתם למחוק אותם והפכתם אותם לגדולים מכפי שהם. הזהות הפלסטינית אינה ציור שייעלם במים. ארגון פוליטי לא מוחקים כאילו היה שגיאת כתיב".

     

    קאסימי, שמתגורר מזה שנים ארוכות בצרפת, מזהיר שמדיניותה של ממשלת ישראל מלבה מחדש את האנטישמיות באירופה. "בגלל הקונפליקט האבסורדי הזה, איבדנו 40 שנה של עבודה קשה למיגור האנטישמיות", הוא אומר. "אני מנסה להשמיע באירופה את הקול הישראלי שאולי אינו מתנגד לחלוטין ללוחמה, אבל שואל לגביה שאלות ומנסה להבין את משמעותה.  

     

    ההומור של המיואשים

    המחזה שלו טרגי אבל מנוקד בהומור וכתוב כשירה. "ההומור הזה של המיואשים, מסייע לך לשרוד במקומות הקשים ולהרגיש אדם", הוא אומר ותוהה האם בישראל הקהל צוחק. "זו היתה המטרה. רציתי לומר שהאנושות מתקיימת גם במצבים שלכאורה לא מאפשרים לך להיות אנושי, מצבים קיצוניים ומוטרפים לגמרי". למרות האנאלוגיה המתבקשת ל"כאן ועכשיו", קאסימי אומר, שהמחזה לא נכתב בהשראת מקום ספציפי. "לא רציתי לכתוב מונולוג פוליטי אלא להציג את המצב האנושי. רציתי לכתוב ליד, לא בלב הקונפליקט".


    מתוך "אדמה קדושה". חייל אבוד ומבולבל 

     

    אחת הדמויות המרכזיות במחזה היא חייל צעיר. קאסימי בחר להדגיש בדמותו את הבלבול ואובדן התחושה ולמתן את האכזריות. במידה רבה הוא מלא אמפתיה כלפי החולשות של היחיד בתוך המערכת. "בצרפת אמרו לי שדמות החייל נתפסת כשלילית", הוא מגיב מופתע, "תראי, הוא נגוע, משוגע מכל מה שהוא עבר. הדימוי שעמד נגד עיני יצא מתוך עדות של חייל ישראלי ממוצא רוסי שנהג בבולדוזר והתפקיד שלו היה לגלח את העיר הישנה של ג'נין. הוא סיפר שלקח איתו שלושה בקבוקי וויסקי למשימה. באוזניות הוא שם פינק פלויד ויצא לדרך. כשהמוזיקה דפקה לו באוזניים, הוא בכלל לא הרגיש מה הוא עושה. בעדות שנתן הוא אמר שאינו זוכר בכלל מה היה שם, למעט זה שכשיצא מהבולדוזר, מסביבו כבר לא היה זכר לכלום. הכל היה הרוס".

     

    גם הייצוג הנשי במחזה שלו מציג תמונה לא קלה לעיכול. אישה אחת כנועה מתוך בחירה, השנייה מנסה לפרוש כנף אבל מוכנעת על ידי הגבר. "את יודעת למה כתבתי את המחזה הזה?" הוא שואל ומספר על מאמר מאת בנג'מין בארט שעסק במספר ההולך וגדל של נשים עזתיות שנאנסו על ידי אחיהן. "הוא דיבר על קריסת המערכת הפנימית של החברה הפלסטינית, התמוטטות המבנה המשפחתי. כמו שאמר פייר בורדייה: 'האלימות של הכיבוש, משליכה על הגברים שמשליכים אותה על הנשים'.

     

    "הגרוע ביותר אלה המקרים בהם נשים שנכנסו להריון מאחיהן, נשלחו על ידי משפחותיהן להתפוצץ כמתאבדות כדי למחוק את הבושה. אני זוכר שקראתי את המאמר ולא האמנתי למה שאני קורא. לא הבנתי מאיפה הגיע השיגעון הזה. אני מוטרד מאוד מחוסר החופש והאלימות שקיימת בחברה הערבית כלפי נשים ומקורה בדת. בסופו של דבר הנשים הן אלה שמשלמות את המחיר וזה בלתי נתפס בעיני".

     

    מסתכלים למציאות בעיניים

    צרפת, לדברי קאסימי, לא באמת מעוניינת להסתכל למציאות בעיניים. הוא רואה את זה לא רק ביחס לקונפליקט הישראלי-פלסטיני אלא גם במערך הכוחות בתוך החברה הצרפתית וביחסה למיעוטים. "הם לא למדו דבר מהבערה בפרברי פריז", הוא אומר, "הפריפריה הפיזית והתרבותית לא קיימת עבור הצרפתים. יש אנשים בעלי זכויות יתר ויש את השאר, שנשארים מאחור. הפערים הולכים וגדלים וההתעלמות מזה טוטאלית.


    ברק. "היחצ"ן הטוב ביותר של נסראללה" (צילום: גיל יוחנן) 

     

    "גם מציאות החיים בישראל היא נושא רגיש בצרפת שניסתה במשך שנים למחוק אנטישמיות היסטורית שקיימת בה. יש ניסיון לרפא את האנטישמיות החבויה בפילושמיות שבעיני לא פחות גרועה. העניין הוא לא לעבור מגינוי להערצה, אלא לקיים דיאלוג אמיתי עם מציאות. לעיתונאים בישראל יש יותר ביצים מאשר לעיתונות הצרפתית, אצלכם לפחות מנסים להסתכל למציאות בעיניים ולראות אותה כמות שהיא".

     

    גם בעיתונות הישראלית מדברים בקלישאות. זו העיתונות שהמציאה את המושג "הרחוב הפלסטיני".

     

    "זה נכון. הקונספט של הרחוב הפלסטיני הוא אתנולוגי, גזעני, כזה שיוצא מנקודת הנחה שהאחר הוא חלק משבט גדול ופראי, וכשזה נאמר, אנשים מדמיינים מיליון בעלי זקנים עם לפידים בידיים שהולכים לשרוף בתים ולשסף גרונות. זה קונספט שטני שמיועד לאנשים שלא רוצים לשבור את הראש עם מורכבות וניואנסים".

     

    לשים את האצבע על המצב האנושי

    מזה זמן הוא עומד בראש ארגון בשם "כותבים נוודים" (Ecriture Vagabond), במסגרתו הוא מביא לישראל ולשטחים כותבים מהעולם שיראו בעיניהם את המציאות. "אנשים מפחדים מהדמיון, לא מהשוני", הוא אומר, "לי, למשל, אין שום קשר לשפה העברית אבל המצלול שלה, שמאוד קרוב לשפתי, גורם לי להרגיש בתוך חלל שהוא כמעט כמו בית אמא".


    עם צוות שחקני "אדמה קדושה" של החאן 

     

    בשנה הבאה הוא יארגן בפריז שבוע שיוקדש למחזאות ישראלית אחרת. "מה שמכירים בצרפת זה את חנוך לוין, אבל יש לכם עוד הרבה מה להציע", הוא אומר. "כי למרות הקשיים והמורכבויות אנחנו חייבים לייצר נקודת מפגש ואני רוצה לשים את האצבע על המצב האנושי בתוך הקונפליקט הזה".

     

    במסגרת חיפושים אחרי האנושי בתוך הסכסוך הוא הגיע אל הספר "מביירות לג'נין" שראה אור בהוצאת La Fabrique. בספר שכולל עדויות לוחמים בשטחים הוא מצא סיפור שנגע לליבו על קצין בכיר שמספר על המבצע האחרון בו השתתף בעזה. "זה היה בלילה. הם חיפשו שבאב ששרפו צמיגים. פרצו איזה עשר דלתות, אחת אחרי השנייה. מאחורי הדלת העשירית עמדה ילדה קטנה שקפצה מפוחדת ממיטתה בשעה 2 לפנות בוקר. היא היתה שם בפיג'מה כחולה, עומדת ומטפטפת פיפי. הקצין הזה ראה מול עיניו את בתו ובאותו הרגע הניח את הנשק שלו ואמר: 'לעולם לא אהיה יותר שותף לזה'. 20 שנה בצבא והוא מעולם לא ראה את האנשים שמולו כבני אדם. זו היתה הפעם הראשונה שבה הוא הבין שיש דמיון בין הצדדים", אומר קאסימי ועיניו מתמלאות בדמעות.

     

    לא רוצים קולות שפויים

    אין ספק שקאסימי חריג בדעותיו. גם הביקורת שלו כלפי החברה הערבית הדתית נוקבת. "נסראללה יכול לגרום ל-10 מיליון איש לצאת לרחובות בשעה שמחמוד דרוויש הביא אולי 20 אלף. הסיבה לכך היא שהיום האסלאם הוא דת חולה בחברה חולה. זה קשור בחוסר מוחלט של חופש בין אם זה במרוקו, מדינה מתקדמת באופן יחסי, טוניס, שהיא דיקטטורה מטרידה או הממשל של קדאפי.


    אלימות נגד נשים כסימפטום של קריסת מערכות

     

    "גם במצרים, שהיא מונרכיה בהתהוות, ערב הסעודית וסוריה, שתי ירושות של דיקטטורה שבהן לא קיים חופש עיתונות, חופש ביטוי או חופש יצירה, המצב זהה. אלה חברות שחיות תחת כפייה וצנזורה ונאחזות בדת שמאפשרת לברוח מהמציאות. הם לא רוצים קולות שפויים, הם מהדהדים משפטים כמו: 'הטילים שלנו יגיעו עד תל אביב ואחריה'. במועדוני הלילה בביירות אפשר לשמוע, לתדהמתי, את המונולוגים האלה של נסראללה בראפ".

     

    איך שוברים את מעגל הקסמים הזה?

     

    "בונים חלל אזרחי, חילוני במרכז החברות הללו כדי שתהיה אפשרות להתקיים בחופשיות בעולם הערבי. חייבים לצמצם את אלוהים בשביל להשאיר מקום לבני האדם. אם זה לא יקרה, נלך לאבדון. אני כל הזמן שואל את עצמי מה מוביל ילדים למצב של ייאוש שגורם להם להתפוצץ, להיהרג ולהתאבד. יום אחד יצאתי מהתיאטרון במחנה הפליטים בג'נין ומחוץ לתיאטרון עמדו שלושה מתבגרים ששיחקו עם M16. נדהמתי. שאלתי: 'עד מתי תמשיכו עם זה?' הם אמרו: 'אנחנו מקווים שלא יהיה שלום לעולם'. שאלתי מדוע. הם ענו ששלום יביא איתו שעמום. זה מטורף".

     

    במלחמת לבנון השנייה פרסם קאסימי ב"ליברסון" מאמר שטוען כי מה שצה"ל עשה בביירות היה החרבת החלל החופשי היחיד שנשאר בעולם הערבי. "אתם מדברים על חיזבאללה ושוכחים 70% מהלבנונים שאינם חיזבאללה. הם אלה שמשלמים את המחיר. זו היתה שטות מוחלטת המלחמה ההיא. עבדתי בתיאטרון בביירות וראיתי את הדור הצעיר שאחרי 25 שנה של כיבוש סורי, מבקש שלום. אתם גרמתם להם לדבוק במלחמה. חיזקתם את נסראללה שהיה בסך הכל מנהיג של קבוצת בנדיטים בשכונה קטנה בבירות. היום בזכות אהוד ברק, הוא הפך לאדם הכי מפורסם בעולם הערבי".

     

    מדוע עזבת את עירך, אל-חאמל ומולדתך, אלג'יר?

     

    "רציתי לכתוב ובזמנו, זה היה בלתי אפשרי. כבר אז הרגשנו את כובד המסורת והדת. זו חברה סגורה, לא הייתי משווה אותה למאה שערים, אבל היא לחלוטין אכולה על ידי הדת. באסלאם כמו ביהדות, אלוהים שם מתחילת ימיך ועד סופך. הייתי חייב להפוך דף".

     

    אתה מרגיש אורח או תושב בשפה הצרפתית?

     

    "ברור שביחס לשפה הערבית, שהיא מאוד ליטורגית וקשורה בעבותות לקדושה ולתפילה, השפה הצרפתית נדמית כחלל פתוח וחופשי שאינו מזוהם על ידי נוכחות אלוהית נשגבת. לכן באופן יחסי למישהו שנולד למשפחה מאוד דתית, השפה הצרפתית הפכה להיות לי לסוג של מקלט פוליטי. אני יכול לומר כמו הפילוסוף אמיל מישל סיוראן שאני חי בשפה הצרפתית".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קאסימי. עכשיו זה הזמן לדבר
    צילום: יעל אילן
    לאתר ההטבות
    מומלצים