בני השרון נראתה מפוחדת, הגביע צהוב בצדק

הבדלי הרמות העצומים בין מכבי תל אביב ובני השרון אינם סוד גדול, גם העובדה כי גמר גביע המדינה היה תלוי בראש ובראשונה ברמת המוכנות המנטלית של השחקנים בצהוב. מכיוון שבמכבי הספיקו לשכוח מתי זכו בגביע בפעם האחרונה, אפשר היה לשער שההיבט הזה יהיה מכוסה כבר מהיציאה מחדרי ההלבשה של יד אליהו. וזה מה שהוביל ל-70:77 של מכבי.

בני השרון הוא מועדון צעיר יחסית, אבל לזכותו שלוש הופעות בגמר הגביע וגם כמה נוספות בפיינל פור של ליגת העל. מסורת של מועדון מסודר והרבה כבוד עצמי יש לקבוצה המאוחדת מהרצליה ורעננה, מה שחסר לו יותר מהכל זה קהל תומך ודוחף. האג'נדה של הקבוצה היתה לחזור הביתה בשלום, ואם אפשר, רגע לפני שהולכים גם לנסות ולגנוב את הגביע.

הקבוצה של דן שמיר מציגה העונה התקפה מוגבלת, וגודל המעמד לא עשה לה טוב בפתיחה - היא נראתה מפוחדת, קלעה רק עשר נקודות ברבע הראשון והתבססה על מטווח מחוץ לקשת. הבריחה מהצבע של מכבי היא אמנם קצת פחדנית, אבל יכולה לחפות על החיסרון הפיזי. כדי להצליח בטקטיקה כזאת צריך ערב יוצא דופן ואת זה אני יודע מניסיוני האישי - בגמר הגביע של 97' קלעה הפועל ירושלים תשע מעשר שלשות וירדה להפסקה עם יתרון דו ספרתי, שהספיק לה ולי כדי להביא את הגביע למלחה.

חזרה ל-2010. כשמכבי עלתה ליתרון עשר נק' נרגעו הצהובים, ואיתם גם בני השרון. כמה שלשות נכנסו והמשחק היה צמוד עם יתרון קל למכבי, מה שהיה טוב לשמיר ושחקניו. את הלחץ במחנה הצהוב אפשר היה להרגיש ככל שהמשחק התקדם. פיני גרשון ושרון דרוקר חיפשו פתרונות והגיעו עד דרק שארפ, המניה הבטוחה במשחקים החשובים. הקפטן נתן אוויר למכבי והעיר את הקבוצה והקהל. הוא לא יכול לעשות את זה דקות ארוכות, אבל בתור זריקת מרץ הוא עדיין פנטסטי. נכס אדיר. 

דרק שארפ והגביע העשירי שלו, עדיין טוב כזריקת מרץ (אלי אלגרט)

בני השרון שיחקה בשיטתיות האופיינית של שמיר. אחרי שנרגעו מהפצצת השלשות, שיחקה הקבוצה עם הרבה סבלנות בהתקפה כדי למצוא את סם קלנסי ושון ג'יימס. כשזה לא צלח הפציץ אורי יצחקי מבחוץ בהצלחה יחסית (4 מ-8). אם לא יום מחריד של קוקי בלצ'ר, אולי היה לה סיכוי להפוך את המשחק.

בדקות האחרונות הלחץ דיבר יותר מהכל. אצל מכבי זה היה אנדרסון נגד חמישה, ובני השרון בקושי הגיעה לזריקות נורמליות. בסופו של דבר היתרון האיכותי של מכבי הכריע, והגביע חזר אליה בצדק. היא הובילה לאורך כל המשחק, אפילו שלא נתנה הצגה גדולה בלשון המעטה. במשחקי גמר החוכמה היא לנצח. נקודה. בני השרון נתנה הופעה מכובדת. נקודת המוצא שלה היתה נחותה - לא פשוט להגיע ליד אליהו נגד מכבי כשגם הקהל צהוב ברובו. בעונה שכזאת, זה הישג לכשעצמו.

נעשה עוול לסמי בכר

לסיום אני רוצה להתייחס לסוגיית סמי בכר. יש הרבה צביעות וצדקנות בדרישה של היו"ר שי שני ואיגוד הכדורסל לפסול אותו משיפוט. גם סוג של כסת"ח לדרוש

את זה בסמוך למשחק. במשך כל היום עסקו מהדורות החדשות בעניין, וזה לכשעצמו גרם עוול למשחק הגמר ולנוכחים בו שהפוקוס מופנה אל השופט. זה גם שם אותו בנקודת פתיחה רעה בהכנה האישית שלו למשחק.

בעולם הכדורסל הישראלי מסתובבים לא מעט אנשים עם שלדים בארון, כאשר נוח לכולם אז הם שומרים על קשר שתיקה. יש חוקים ותקנות לאיגוד השופטים. אם בכר עומד בתקן, ולמיטב הבנתי עד שיורשע בפלילים הוא אכן כשיר, אז הסוגיה לא היתה צריכה לעלות בכלל. היא גם לא היתה עולה לולא המבוכה הרבה שגרמה פרשת פנאן לבכירי הענף. לו בכר היה קשור אז ברור שגם דעתי היתה שונה. מכיוון שכבר ידוע כי אין קשר בינו לבין הבנק של מוני, החיבור המכוון שעושים לבכר אכזרי.

גם לי כשחקן וכצופה היו השגות על שריקות כאלה ואחרות של בכר לאורך השנים, אך הן מקצועיות ולא נוגעות ליושר שלו. בכר הוא שופט בכיר הרבה שנים ולרוב עשה עבודה טובה. הוא נקלע לפרשייה אישית לחלוטין ויש לאפשר לו להתמודד איתה בפרטיות, גם אם זה אומר לפנות את הבמה הכבוד. כך בדיוק נהג יו"ר איגוד השופטים, ראובן וירובניק. לא בדרך הפופוליסטית של אחרים שמצדיקה את האמירה שישראל היא ארץ אוכלת יושביה.