מרוב תגובות, הכינוי שלי כיסה את הבלוג שלו
התכתבנו כל יום, הפכנו להיות החברים הכי טובים. הוא ייעץ לי בנוגע לציורים שלי וגילה לי את סודות הרשתות החברתיות. ביום הבחירות נסעתי אליו ליפו. סיפור רביעי בתחרות "נפלנו ברשת"
השכנה היא זו שהתחילה לספר לי על האתר קפה דה מרקר: "נו? נרשמת? נרשמת?" לא ממש הבנתי את ההתלהבות שלה. רשת חברתית של בלוגרים שמעולם לא שמעתי עליה. עד לנקודה ההיא גם לא הבנתי כל כך את המשמעות של המילה "בלוגר". היא סיפרה סיפורים על גלריות וירטואליות של תמונות, על תגובות של אנשים זרים לחלוטין ועל איך כל הסיטואציה הזו אופפת אותה באווירה של יצירה וממש דוחפת אותה לצאת מהבית כדי לצלם ולהעלות את התמונות לאתר ואיזו שמחה ורינה יש סביב התגובות והחברויות החדשות.
אמרתי לעצמי - אני ציירת. אולי זה נכון לפרסם את הציורים במקום שמאגד בתוכו אנשים יצירתיים שכאלה? עולם חדש נפתח מולי. הרשומה הראשונה היתה על ביתוק הבתולין. כתבתי שזו הפעם הראשונה שלי ואני לא ממש יודעת מה עושים פה, אבל הנה, אני פה. אז שיהיו נחמדים אליי ויידעו שאני ציירת ואפילו כותבת וכן, יש תמונות כדי להוכיח וכמה נחמד ותמים הכל היה נראה.
שמחה וששון! לא כל הגברים באינטרנט סוטים
ואז קיבלתי הודעה. זה היה יריב, והוא כתב לי ששגיתי. בשורה מסויימת, במילה מסויימת, היתה לי שגיאת כתיב. לא ידעתי מי הוא, אבל שמחתי על כך שיש אנשים טובים באתר והנה, הוא לא יצר איתי קשר כדי "להתחיל איתי", אלא בשביל לתקן את הטעות שלי. שמחה וששון! לא כל הגברים באינטרנט סוטים וחרמנים.
נכנסתי לפרופיל שלו לראות מי האדם שמאחורי הטקסט. זה היה הרגע שבו הבנתי מה הוא בלוגר אמיתי. מאות רשומות, עשרות תמונות ואלפי גולשים שמגיבים על כל מילה שהוא כותב. והוא, בתגובה, מלטף כל אחת ואחד מהם בתגובה אישית – מוחצת, מלאה בפלפל ובחיוכים לכל עבר.
את שלושת החודשים הבאים העברתי בבהייה במסך ובהקלדה נמרצת. תגובה גררה תגובה, והכינוי שלי, אלמה, כיסה את הבלוג שלו בכל מקום שהוא העלה משהו חדש וגם במקומות ישנים שנראו לי ראויים לתגובה. התכתבנו כל יום, הפכנו להיות החברים הכי טובים. הוא ייעץ לי בנוגע לציורים שלי וגילה לי את סודות הרשתות החברתיות ואת הפוטנציאל הטמון בהן.
הוא הפך להיות היועץ הכלכלי שלי, איש הסוד שלי
לא היה לאף אחד מאיתנו עניין רומנטי זה כלפי זה. הוא מבוגר ממני ב-15 שנים, יש לו שתי בנות, ואני, אני בכלל מנסה להפיח חיים בצפון הזה שאני גרה בו. הוא הפך להיות היועץ הכלכלי שלי, איש הסוד שלי וכן, לא מתביישת, הגורו שלי. איש זר, ללא כוונות זדון, שמשקיע שעות על גבי שעות בשיחות איתי, יום יום. היינו משוחחים בין הדייטים שלו ועל מערכת היחסים שהתהוותה אצלי באותם הימים ונתקלה בקשיים. שוחחנו על הכל. סיפרתי לו כמה אני מתגעגעת למרכז הארץ. סיפרתי שלבד לי בצפון הקר. דיברנו על אהבה. הוא היה הראשון שהודיתי בפניו על כך שיש בי געגוע לרגש הזה. לו לא הצטרכתי לומר שעדיף להיות לבד וש"אהבה זה חרא". הוא היה איש של זוגיות ואמר כמה שזה נפלא. נפלתי לתוך זה כמו לתוך ענן של צמר גפן מתוק.
סיפרתי שביום הבחירות (לראשות המדינה) אני בחופש, כמו כולם. שאני חושבת לקפוץ לבקר. הוא הזמין אותי אליו, וזה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם, כי אנחנו הרי חברים כל כך טובים. היפה בו היה שכל כולו היה מרוח על המסך. בלי סודות, בלי טשטושים. הוא הראשון שלימד אותי שאפשר להכיר חברים גם ככה. שזה אפילו כיף ומתאים.
הוא הראשון שלימד אותי להאמין, לא רק לומר ש"הכל נפלא". ש"החיים זה כיף" והאופטימיות הזו סחפה אותי אחריה ללא היכר. נוצרה סביבנו חבורת חברים גולשים, שאת חלקם הגדול הוא פגש. בשבילו, הבלוג הוא לא מקום אנונימי ונסתר. זה מקום שבו הוא מקדם את הרעיונות שלו, את העסק שבו הוא עובד, וכן, גם מכיר חברים טובים.
חשבתי המון. להגיע ביום הבחירות? לילה לפני? הוא לא ויתר ואמר שאגיע בלילה שלפני, כדי שאוכל לראות כמה שיותר אנשים, להתרענן ולנקות את הראש. יצאתי מתחנת הרכבת. הוא עמד שם עם מעיל האופנועים, חיוך ענק פרוש על פניו ושתי קסדות מבצבצות מאחורי הגב האימתני שלו. הייתי נבוכה. התקרבתי לחיבוק ו... הופס! הוא הרים אותי באוויר בחיבוק מוחץ, כאילו וזו הפעם המאה (לפחות) שבה אנחנו נפגשים. מזל שיש מעיל, חשבתי לעצמי. תהינו לאן לנסוע ובלי הרבה סיבוכים, נסענו אליו. הנחנו את הדברים והלכנו לאכול. לא לפני שהסנטר שלי גירד את כל הרצפה (המטונפת) ממראה הבית שלו. לא הייתי קוראת לזה "בית" בחיים. "אורווה" הייתה מתאימה הרבה יותר. מאות ספרים וחוברות מצהיבות עיטרו את הקירות ומעליהם עשרות פחיות אדומות יורדות בסדר, כמו חיילות, נושקות מהתקרה עד למדפי הספרים. "עומס", "אגרנות", "בלגן", "לכלוך"... כל כך הרבה מושגים עברו בראשי באותה השנייה שנחנקתי מכמות האבק הכי גדולה שראו עיניי (וזה כולל מדבריות ומכתשים).
"אהבה", עבודה של אוריה סלמה
הלכנו לנגב חומוס, בילוי טיפוסי ליפואי ועכואית. צפיתי בו אוכל, שפתיו מלאות בחומר הצהבהב הזה, אין לו שום צורך לנגב את זה. הוא מוציא את הלשון ללקק את פיו והופס – חתיכת טיח נופלת לו הישר לתוך הצלחת. אני נחרדת והוא ממשיך לאכול, בטענה שזה סידן, זה בריא. וגם ככה ראיתי את הבית שלו - הוא האחרון שימות מאיזה זיהום בקיבה, רחמנא ליצלן. איזה איש, אני חושבת לעצמי. כמה מוזר. כמה שונה. והוא בכלל בן 41, הוא אמור להיות זקן ומיושב.
הספרים ירדו מהמדפים אחד אחד, כדי להקריא לנו קטעים
הקבעונות שלי רקדו סלסה בתוך המוח, כשהעברנו את הערב שעד היום זכור אצלי כערב הטוב ביותר שהיה לי בחיים. הספרים ירדו מהמדפים אחד אחד, כדי להקריא לנו קטעים משעשעים. תפסנו את הבטן מרוב צחוק.
לילה. סידרתי את המיטה בסלון. הוא נכנס למיטה שלו, בחדר השני. היה קר. הרהרתי ביני לבין עצמי איזה יופי שהאיש הזה יכול היה לעשות לי את הדבר הכי רע שמישהו מסוגל לעשות ובמקום זה, היה כל כך כיף וטוב. לרגע לא הרגשתי שלא בנוח. שמחתי על האינטואיציות שלי ועל כך שבחרתי לבטוח בו. ואז זה הגיע.
"אלמה": קול קורא מהחדר השני.
אוי, אני אומרת לעצמי. עכשיו זה יקרה, עכשיו הוא יתחיל איתי ומה אעשה, והוא זקן ואיכ. מגעיל. מה עושים?!?
"מה...." אני עונה חלושות.
"ישנת פעם על מיטת מים?": הוא שואל, האינפנטיל.
"לא", אני עונה קצת מבוהלת.
"בואי": הוא קורא לי. באתי. בטחתי בו. ידעתי למה. ניגשתי, נגעתי במיטה נדהמת מהמגע של המזרן הזה. "זוז!" אמרתי לו ונשכבתי לידו, רחוק רחוק. "אני יכולה להישאר פה?" שאלתי. "כן. לתמיד?".
לא מזמן חגגנו שנה ביחד. הוא אהבת חיי.
מחר ובמשך השבועיים הבאים יתפרסמו סיפורים נוספים בתחרות "נפלנו ברשת".
לפנייה לכתב/ת 
