עקדת צ'יקו

המבחן הקשה ביותר של תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, הוא לשים את עצמו עכשיו במקומו של גבי אשכנזי. רא"ל גבי אשכנזי. האם הוא, תמיר, היה מחליט אחרת? מדובר ב"אחים" מגולני, חברים לנשק שיודעים להעריך שנים של זיעה ודם שהושקעו בעשייה צבאית תוך ויתור על חייהם הצעירים, על הנאות החיים של בני גילם, תוך סיכון חיים מתמיד.

הרמטכ"ל יודע שהוא לא נולד רמטכ"ל וגם הוא עבר את הדרך שבה נדד תמיר בחטיבת גולני ובצה"ל מתפקיד לתפקיד, מלבנון לעזה, ממבצע להלוויה ומהלוויה למשפחה שכולה. אי אפשר להעמיד את הקריירה הזאת כעת במבחן הצדק, גם לא במבחן של בית המשפט. הערכים שעליהם נעקד עכשיו תמיר אינם רק שלו. אולי לצערו. והרמטכ"ל, הוא צריך מחר להביט בעיניהם של אלפי קצינים בצה"ל ולהסביר את החלטותיו. הוא נפגש איתם פנים אל פנים. לא מאחורי פקידים, לא באמצעות ועדות או דוברים. הוא עומד מולם בתרגילים, מדבר איתם לפני מבצעים, מדריך, מחנך, מפקד.

מי שנבחן בעקידה הזאת היה אשכנזי. לא תמיר. אחרי שבית המשפט אמר את דברו, אחרי ערכאות הערעור, אחרי שכל פרטי התחקיר בפרשה פורסמו ואחרי שבנו של תמיר יצא ללא פגע, נאלץ הרמטכ"ל לקבל החלטה שמכילה לא רק את גורלו של "בנו" - אחיו מגולני, אלא את גורלה של מערכת ערכית שלמה - צבאית ואזרחית.

מולו עמד מבחן החברות, "הרעות - נשאנוך בלי מילים"... אבל גם מבחן המנהיגות.

וממש במקביל, צריך הציבור הישראלי להביט באומץ במהלך הזה ולהגיד לעצמו האם הוא מקבל ומפנים את הנורמה שנקבעה על ידי אשכנזי. האם איש ציבור שסרח או חטא יכול לחזור למערכת שאותה שירת? האם ראש ממשלה שעומד כיום לדין, יוכל לחזור, גם אם יימצא זכאי מחמת הספק? האם דבריהם הערכיים של שופטים, חשובים לא פחות מפסיקת הדין? האם אריה דרעי הוא אורח רצוי בתוכניות טלוויזיה ומועמד ראוי לחזור להנהגת המדינה?

המערכת הצבאית סופגת לא אחת ביקורת נוקבת על חקירות של תאונות אימונים ומבצעים. יש מי שקורא להוציא את החקירות מידי הצבא ויש מי שזועק שהצבא לא יכול לחקור את עצמו. הציבור הישראלי לעולם מאמין שאם מתרחשת תאונה, יש אשמים ואם האשמים ישפטו ויוקעו היא לא תתרחש יותר.

זו טעות.

קו המחשבה הציבורי תמיד נע בפשטנות בין כישלון לאשמים. גם כשהכישלון הוא מוסרי, נחרץ הדין עוד לפני שהאירוע נחקר ותוחקר עד תום.

לריטואל הבלתי אפשרי הזה צריך מעתה להתייחס אחרת. תמיר הקדיש את מיטב שנותיו לפעילות מבצעית ולחימה נגד הטרור ועל כך צריך להודות לו מעומק הלב ובכאב לב. כאב הדדי. שנים ידרשו כדי להכשיר קצין דומה ברמתו, ושנים יידרשו לו עצמו להתאושש מאקורד סיום הקריירה שלו. אבל, הוא שירת על פי מיטב כישוריו ופעל על פי שיקול דעתו. כישורים ושיקול דעת אינם נמצאים בשליטת הרמטכ"ל ולא בשליטת הציבור. בתאונות קטנות ובאסונות גדולים.

הרמטכ"ל במקרה הזה יכול רק להציב מעליהם את הנורמה הערכית הנדרשת. יתכן שהדחתו של תמיר לא תבטיח שכישלון דומה לא יתרחש בעתיד אצל קצינים אחרים. אבל דבר אחד ברור - צה"ל יכול לחקור את עצמו. לחקור עד כדי חיתוך בבשר החי.