אחרי שבגדו בי ושברו את לבי, אני מוכנה לכל
עמוק בפנים, בין רסיסים של רגש, לב שבור, תמונות וזכרונות שמסרבים להימחות, יש גם הרבה אושר וידיעה שזה לא הסוף, אולי אפילו רק ההתחלה. טור בטעם מריר-מתוק
כשפתחתי את הקובץ ובהיתי בסמן שהבהב על הדף האלקטרוני הריק הגעתי למסקנה המתבקשת: אין לי על מה להתבכיין. אין לי בן זוג, ואני גם לא יוצאת עם אף אחד כרגע, למעשה אפשר לומר שאני לרוב לבד. עם זאת, עמוק בפנים, בין רסיסים של רגש, לב שבור, תמונות וזכרונות שמסרבים להימחות, יש גם הרבה אושר וידיעה שזה לא הסוף, אולי אפילו רק ההתחלה.
עכשיו, אחרי שבגדו בי, שברו לי את הלב, זיינו ונעלמו, עכשיו אני מוכנה לכל. אין דבר שאני לא מכירה: בסרט הזה כבר הייתי, בדרך הזאת כבר הלכתי. כל שנשאר הוא לקוות שהבא ימשיך ללכת איתי בדרכיה העקלקלות והמוזרות של האהבה.
היום אני יודעת שזה לא אני, זה הם. כי אני זו אני, ואין בכוונתי להשתנות. מי שירצה להצטרף אליי למסע ייאלץ לקבל אותי כמו שאני: אוהבת מדי, טוטאלית, עם סמסים או בלי, זאת לא הנקודה. מי שאוהב - אוהב. וזאת התשובה.
במשך 29 שנים אני חוקרת את עצמי. זה כבר מעבר לדוקטורט, יש לי פרופסורה בלהכיר אותי. מה לא טענתי, מה לא חשבתי. אולי כל הקשרים שהיו לי בשנה וחצי האחרונות הם מעין ריבאונד אחד גדול, אולי לעולם לא אשכח את האחד ששבר לי את הלב וגם לא את זה שבגד בי. עם כל אלה ועל אף הזכרונות והתמונות, למרות הכל אני ממשיכה ללכת.
כשיש לך בן זוג זה נחמד, כיף וטוב, אבל זה הופך לעובדה וממשיכים לחיות. אם כך, למה כשאין בן זוג את לא משלימה עם העובדה אלא ממשיכה לרדוף, לחפש? במקום זה את משחקת מחבואים עם הרגשות, מתחילה להאמין שכל מה שאת רוצה זה סטוצים ומוכרת את עצמך בזול.
עכשיו אני הולכת לבדי לאט
נמאס לי לדלג מגבר לגבר. די לשקר, זה לא עושה לי טוב. עכשיו אני הולכת לבדי לאט ומסתכלת על החיים שלי מהצד. אני יוצאת לטיילת של החיים, צופה בים היומיומי ומוצאת בו את כל הדברים שאני אוהבת, וגם שקיעות של סוף יום וסוף של קשר.
אני מסתכלת בים שלי ולא פוזלת אל אחרים. הזוגות שהולכים לידי לא מזיזים לי. אני לא מחייכת אליהם חיוך מזויף וגם לא חיוך אמיתי ומתגעגע, אני לא מביטה בעיניהם של זרים ושואלת את עצמי אם ירצו ללכת איתי, אני פשוט הולכת. מי שרוצה, שיצטרף.
לפעמים נדמה שכשיש אהבה לא צריך שום דבר אחר, וכשאין אהבה, כל הדברים האחרים לא חשובים. אין בזה היגיון, הרי מה זה "הדברים האחרים", "התחומים האבודים", אם לא החיים האישיים שלנו?
כשיש אהבה אנחנו נוטים לשכוח מתחומים אחרים בחיינו ובעיקר מהצרות מהקשיים. הכל נראה אפשרי, נדמה שיש בידנו את המפתח לחיים משותפים וטובים ואנחנו מתנתקים מכל היתר, מתאחדים לאדם אחד עם בן הזוג ושוכחים ממה שהיינו לפני וממה שרצינו להיות בעתיד.
הבדידות חוגגת בפייסבוק
גם בסרט הזה כבר הייתי. כשנפרדנו נותרתי חצי בן אדם, לא הצלחתי לתפקד ולהחליט מה אני רוצה. נאלצתי להתחיל מחדש: להיזכר במי שהייתי, זאת שכבר שכחתי. אהבה במובן הזה עלולה לשבש מהלכים ולהשתלט עלינו.
יש בה אלמנט של "מלכוד 22". זו מלכודת דבש מתוקה שלא מצליחים לשבוע ממנה ואז נתקעים עם האהבה בבית, כמו פו הדב במערה שלו, וכבר אי אפשר לצאת עם חברים לפיקניק בשמש.
אז אולי עכשיו, כשאין אהבה, אולי זה הזמן לצאת עם חברים לפיקניק, להכיר עוד אנשים, ליהנות מהחיים כולם, לא רק מהדבש.
כך מצאתי את החברותית שבי. הלכתי עם זה עד הסוף, ועכשיו אני טובעת במערבולת של חברים חדשים. אני צריכה אותם סביבי כדי לא להישאר עם הבדידות לבד לרגע. חברים חדשים הם בדיוק ההפך ממנה, ובו זמנית מבשרים על עוד גל עצוב ששוטף אותי ובואו של צונמי רגשות שמתקרב.
המקום בו הבדידות מרימה את ראשה המכוער בניצחון הוא רשתות חברתיות. לזאת אני לא יכולה להתכחש, לכן חשבתי לעזוב את הבר הווירטואלי שנקרא פייסבוק. חרמנות שמוצאת ביטוי בגרוש בקריצה או שרבוב שפתיים בתמונת פרופיל הן נגע חברתי, שגם אני לוקה בו.
לבסוף התמתנתי, ובמקום להיעלם נפטרתי מתמונת הפרופיל, אבל האופי עוד נשאר שם, בין השורות. מי שצריך יבוא, לאו דווקא לשם. אני מסרבת לתלות תקוות במכשיר אלקטרוני, אבל אם הוא לא יבוא לבקר בתיבת הדואר הנכנס, אז אולי ימצא אותי הולכת, מביטה על החיים שלי מהצד, בוהה בים שלי ומקווה שימשיך ללכת לידי על הטיילת.
לפנייה לכתב/ת 
