לסינון התרגלתי איכשהו, אבל עכשיו יש עיצבונטון
מה לעזאזל... ונניח על הקו היה אלירז שדה מהאח הגדול, האם גם אז היתה משיבה בסימני קריאה וחותכת בעצבנות? ואם זה היה ממש דחוף? לא מסוגל להכיל את הזלזול הזה
"היי, מה נשמע, לא יכולה לדבר כרגע! ביי!" ככה נשמע עיצבונטון. קצר, עצבני, ופעם שנייה השבוע.
"הרבה סיבות, אבל בגדול - כי אנחנו יכולות. חוץ מזה, למה שאתמודד עם ההודעות שלך, הסמסים, השיחות שלא נענו, אם במחי עיצבונטון אני מעיפה אותך לעולם שכולו רוגז", היא חייכה, כמעט צחקה, ולא הבנתי כלום.
"אבל הדס, חכי רגע. אז למה ענית לי בכלל אם את...." זעם מטורף התחיל לבעור בי.
"לא יכולה. ביי".
אחרי שניתקה רציתי לשבור את הנייד. לרסק אותו. העיצבונטונים האלה יכולים למוטט לי יום. לא צחוק. בערב, בבית, ישבתי בסלון וניסיתי לשחזר או להבין את התופעה. מה לעזאזל... ונניח על הקו היה אלירז שדה של האח הגדול, האם גם אז היתה משיבה בסימני קריאה וחותכת בעצבנות? ואם זה היה ממש דחוף? אז למה? למה עם הדייט החדש שלה היא מרשה לעצמה? זה הרי גובל בניתוק בפרצוף. מישהו?
בעידן הסלולרי הזמינות שלנו הפכה טוטאלית. התרגלנו. אי אפשר לברוח, ואפילו לנתק את המכשיר נחשב כבר לא מנומס. הדרך להשיגנו קיימת תמיד והיא הופכת רבגונית ונגישה משנה לשנה. הודעות הסמס, האממס, הצ'אט, התא הקולי והאימייל... אפילו רשימת ה"שיחות שלא נענו" מחייבת התייחסות.
אז מה קורה כאן. איך השתרבב העיצבונטון לחיינו ומה מניע אותן לרמוס ברגל כל כך גסה את פירות הטכנולוגיה המבורכת. רציתי להתקשר להדס ולהתעקש: "מה הסיבה, הדסי?" הייתי שואל. "מדוע לא תתני לי להשאיר לך הודעה? אפילו פני לי שורה ברשימת השיחות שלא נענו. משהו. אולי פשוט תעני כמו בנאדם וזהו. מדוע העיצבונטונים האלה. בחיאת".
ואם היא לא תבין אומר לה ש"מי שלא יכולה לדבר, שלא תענה, רבאק! לא ככה?"
"איזה מצחיק אתה", סחה ידידה שעובדת איתי. "העיצבונטון, כמו שאתה קורא לזה, הוא הסינון של 2010, תתעורר".
"מה? אבל למה???" השתוממתי "מאיפה זה צץ?"
עוד מבט:
אפשר גם אחרת: שיטת האנטי-התעלמות
גיגה
כשהייתי צעירה ויהירה, לא ידעתי כמה התעלמות יכולה לצרוב. "סנובית" היה כינוי שהכרתי היטב. הרווחתי אותו ביושר. אבל מאז למדתי, את השנוא עליך אל תעשה לחברך (גם בג'יידייט)
למחרת בערב פגשתי שוב את הדס. דייט שני שלנו, ואיזה דייט זה היה, כולו אפוף טינה. נו בטח. נטרתי לה. התבוננתי בגומות החן שבלחייה, במשקפיה הסגולים, בשדיה הכבדים הנדחסים בחזיית הספורט, ונטרתי. לא מסוגל להכיל את הזלזול הזה. לא סובל את ה"אם זה אתה - אז אני לא!" את תשומת הלב העלבונית והרדודה. את הניכור. ההתנשאות. האגוצנטריות.
בסוף הערב פוצצתי את העניין, וזה הדרדר עד דמעות. "אבל אני באמת הייתי עסוקה", אמרה והניחה את כוס היין על השולחן. "התכוונתי שאחזור אליך מאוחר יותר וחזרתי, נכון?"
הדס היתה נרגשת, לחלוחית הציפה מבעד זגוגיותיה.
"חזרת או לא חזרת, אבל למה ענית כך מלכתחילה? וזו לא הפעם הראשונה! למה העיצבונטון הזה נחוץ בכלל?" רעמתי. "זה מעליב. זה מרתיח. זה כמו סטירת לחי, הדס. את מבינה אותי. משפיל כמו סטירה".
"אני לא..." מלמלה.
"את כן. את כבר לא ילדה. את בת 29, וההתנהגות הזו במקרה הטוב תינוקית".
כשהרגישה שאיבדה גם אותי, עוד רווק ברשימה המתכלה של חייה, כבר התחילה לבכות ממש. אלא שהטינה שלי לא שככה, והזעם האצור עוד טרם התפרץ בשלמותו.
"אתה לא..."
"אני כן! אני מבין את האגוצנטריות הזו טוב טוב. תחסכי לי. בבקשה ממך. את יודעת מה, תסנני! לזה כבר התרגלתי, איכשהו. אבל עיצבונטון?! באמת. עם זה אני כבר לא יכול. מצטער. בואי נלך מכאן".
הזמנתי חשבון, שלפתי את הויזה, והמלצר הופיע עם הניירת. המתנתי לאיזו ג'סטה פיננסית סמלית מכיוונה של הגברתף אך לשווא. הויזה הבודדה שלי עשתה דרכה בחברת המלצר. בסתר הלב קיוויתי שלפחות בגזרת הטיפ הדס לא תאכזב. אז קיוויתי.
למחרת התקשרה אלי הדס במצב-רוח מרומם. היא בישרה לי שחשבה לעומק על העיצבונטונים והחליטה שלעולם לא תעשה זאת שוב. הבטיחה ונשבעה ושאלה אם יושרו ההדורים בינינו.
השתררה שתיקה בת כמה שניות, ובלי להתבלבל בישרתי לה שבכל זאת הקשר בינינו חייב להסתיים. לא אוכל, כך הסברתי, לצאת עם בחורה שלא מציעה אפילו להתחלק בחשבון, או בטיפ. וניתקתי.
קצר ועצבני
צילום: index open
מומלצים
