שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קולו של הרוב הדומם

    "הוא היה מקהלת רפאים עם פה אחד, אבל למרות הסאון והדוחק של אלו אשר רצו להישמע, הכלי המזקק של כתיבתו היה דממה". איריס לעאל על פרימו לוי, הסופר שלא הפסיק לזכור ולכתוב את הזוועה

    אין מדע של תופעה בודדת ואין היסטוריה של מתבונן יחיד: פרימו לוי, כימאי בהכשרתו ומתבונן בטבעו, היה למעשה מדען שהוא משורר; שדה החקירה שלו היה מבעיו המגוונים של הרשע ושל הסבל האנושי בשתים עשרה שנות שלטונו של אדולף היטלר.

     

    שתי הפריזמות, המדעית והפואטית, דרכן בחן ותיעד את החיים במחנה ההשמדה "אושוויץ", סיפקו לו, מלבד מבחר עשיר של מטאפורות, גם את הדסיפלינה ששימשה אותו בכתיבת הפרויקט הלשוני האוטוביוגרפי שהיה לעבודת חייו. לספר את סיפורו האישי היה לו לצורך חיוני, הוא סיפר כדי להתמצא, כדי לכונן מחדש את מציאות חייו - כפי שאמר לוי ברצינות גמורה: אם היו סותמים את פיו אחרי השחרור לא היה נשאר בחיים.


    לוי. כימאי ומתבונן (צילום: עטיפת ספר)

     

    אבל בה במידה צריך היה לחשוב באמצעות השכל הישר והאוביקיטיבי, צריך היה להאיר מחדש את הכאוס השרירותי של הסבל, לחשוף את הסימטריה הייחודית למחנות ההשמדה, שכדי להתקיים העתיקה לתוכה את המבנה של חברה טוטטליטרית, צריך היה לבחון את הקונבנציה הרווחת של התקופה שנתנה את המענים והמעונים, קורבנות ורוצחים, בחיבוק של קבלת והחלפת תפקידים מרצון; ולתרגם את העגה הברברית של הלאגר לשפה שהכל מבינים.

     

    "השפה עדיין אנושית במובן המהותי של המילה, היכן שהיא מדוברת בפיהם של ניצולים, של אנשים הזוכרים עדיין, של רוחות רפאים. המוזיקה הרדופה שלה היא המוזיקה של הגחלים הרוחשות עדיין באפר הקר של אש שגוועת", כתב האינטלקטואל היהודי, ג'ורג' שטיינר.

     

    האם זו המוזיקה שאותה חיפש פרימו לוי, בן טורינו, כשכתב את "הזהו אדם?" ומה קרה כעבור ארבעים שנה, כשכתב את "השוקעים וניצולים", ואחר כך קפץ אל מותו מגרם המדרגות בבניין שבו גדל כילד וגר אחרי שובו מהמחנה? כלומר, מה קרה למוזיקה של הגחלים הלוחשות? האש, כך נראה, גוועה, ולא נשמע יותר הקול האנושי מכל: החד וחם, ההומנסטי והישר שבספרות המחנות.

     

    למזלי נשלחתי לאושוויץ רק ב-1944

    פרימו לוי התמודד עם הרטוריקה הזמינה למתארים את שנות ההשמדה - עמוסה מילים שדופות ומטאפורות גרנדיוזיות - באומץ רב. "למזלי", הוא פותח את ספרו הראשון, "הזהו אדם?","נשלחתי לאושוויץ רק בשנת 1944".

     

    ההודיה האירונית לגודל מזלו בחלקו הראשון של המשפט, והפורפורציה המקפיאה שיוצר המשכו, נקראים כמו הקנטה, אם לא כעלבון ממש, אבל בה בעת הם מבטאים את האמת הפשוטה שבשנה זו תוחלת החיים שם הוארכה בגלל מחסור ביידים עובדות, ובזכותה נצלו חייו.


    אושוויץ, אפשר להיות גם אירוני (צילום: רויטרס)

     

    זה סגנונו של לוי: מיד אחרי נימה החשודה באגוצנטרית הוא מעתיק עצמו מן המרכז ומתייצב בנקודה הארכימדית של התצפית הנייטרלית: "אולי יהיה בכוחו (של הספר) להאיר פינות נסתרות אחדות בנפש האדם כדי להבינן".

     

    נדמה היה לו שהצליח למזג בין שתי המשימות; לא זו בלבד שאלמנטים מהנארטיב האישי ומהמציאות ההיסטורית התאימו זה לזה, עמדת המספר של עד/מתבונן שנקט - זו שמיקמה אותו גם בחוץ וגם בפנים - הפכה את טקסט ממסמך וידויי למסמך תעודי ופרשני.

     

    עם כתיבת הספר הלכו התסמינים של העבר ונעלמו: הוא לא השפיל יותר את עיניו אל כפות רגליו, וגם ירדה הנפיחות המשונה ששיוותה האכילה הבולמוסית של לחם לפניו. לוי האמין שסופסוף קנה לעצמו שחרור מהמחנה, שהצליח כדברי צלאן "ללעוס/ את הלחם הזה, ב/ שיני כתיבה".

     

    אולם האמת היתה שהוא מינה לעצמו עינוי ממין חדש: הדיבור אמנם הציל אותו – החלום החוזר של המחנה (הוא שב לביתו ומנסה לספר את סיפורו לבני משפחה אדישים שמדברים בין עצמם ואף קמים ומסתלקים מן החדר) המשיך לרדוף אותו אחרי השחרור – אבל בה במידה גם הרג אותו.

     

    הדיבור הממית

    זה היה "הדיבור הממית", שהשקיט ובה בעת העיר, שבנה בתוכו פיגומים שמנעו את קריסתו לתוך תהום של אשמה ודיכאון, אולם רק באופן זמני, מפני ששלל ממנו את המקלט ההכרחי שההכחשה והשכחה העניקו. בלי דעת, כמו ז'אן אמרי ופאל צלאן לפניו, דן לוי את עצמו לתפקיד גדול ממידת מוות, לספק-חיים של מדיום: "הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע/ והיו הדברים האלה:/אשר אנוכי מצווכם/לחקוק בלבבכם./ ושיננתם אותם לבניכם /בשבתכם בבית בלכתכם בדרך,/בשכבכם ובקומכם" (הזהו אדם?).


    זכר גם בשביל אחרים (צילום: AP)

     

    בזכות זכרונו הנדיר הוא זכר גם בשביל ניצולים אחרים. בעזרת שפתו הצנועה והמובנת הם דיברו; ולא פחות חשוב מזה, באמצעותו השיבו את כבודם העצמי. הוא היה מקהלת רפאים עם פה אחד, אבל למרות הסאון והדוחק של אלו אשר רצו להישמע, הכלי המזקק של כתיבתו היה דממה: במרכז עולמו של לוי, בלב כתיבתו יש הס מוחלט, זרקור מסנוור של אי-שפה, אי-תנועה, שלאורו אנו נשטפים בהבזקים של נפשות מתות וחזיונות אימים.

     

    הדממה המתוחה שטיבה האמיתי הובן רק לאור צלילתו האילמת מפיר המדרגות בבניין מגוריו, היתה התכונה שאנשים ציינו קודם לכל, כשדברו על לוי. היא, וההקשבה העמוקה, המוחלטת שלו לזולת. אלו היו שתי צורות של התמסרות: התרוקנות מהאני כדי לפנות מקום מעבר לדבר גדול וחשוב ממנו עצמו. המעשה הנדיר הזה שנמצא ביסוד כל מעשה אומנות ואמונה, שמאפשר קבלה, התגלות והשראה, מצביע במקרה של לוי על נכונותו המודעת לשרת משימה שאיננה רק משימתו האישית.

     

    רק בסוף 1977, בגיל חמישים ושמונה, החליט פרימו לוי להוציא לגמלאות את המחצית האחת שלו. הוא עזב את עבודתו ככימאי והתמסר כולו למחצית הכותבת. התוצאה היתה מהירה ונועזת, "אם לא עכשיו, אימתי?"

     

    הספר החדש היה ההיפוך המושלם של "הזהו אדם?". הוא היה מענה נחרץ לקולות החדשים שנשמעו בעיקר בתוך ישראל וגינו את אלו שהובלו "כצאן לטבח"; ולילד שיעץ לו, בתום הרצאה שנתן לוי בבית ספרו, שבפעם הבאה שזה יקרה, לברוח.

     

    הדיוקן החדש שהדביקו לפרצופם של יהודי אירופה הבעית אותו. הוא היה עיוות היסטורי שהסגיר בורות וטינה. באושוויץ היו האסירים צייתנים ומובסים לא מפני שחסרה להם תעוזה, אלא מפני שהתנגדות לא היתה אפשרית. כשההזדמנות ניתנה היו התקוממויות וגילויים של אומץ.

     

    משיב מלחמה

    לשם חתר בספרו: אחרי הקלסטופוביה הבוצית והקרה והמוכה של הלאגר, רצה פרימו לוי לצאת למרחבים של אירופה. בעזרתו של מנדל, גיבור הרומן, הוא יכול לנדוד מרוסיה הלבנה ועד לצפון איטליה. איתו ועם חבורת הפרטיזנים היהודים הוא היה סופסוף חמוש והוא השיב מלחמה.

     

    אולם זו מהתלה ידועה של הנפש שהיא מערימה על הסופר, דולפת בחלקיה המוצפנים אל תוך הבדיון, ומפקירה את עצמה מאחורי גבו, פעמים רבות יותר מאשר בכתיבה האוטוביוגרפית. "אם לא עכשיו, אימתי?", פסוק הנגד במפעל הספרותי החשוב של פרימו לוי, חושף את הדרמה הסמויה של נפשו בצורה ישירה יותר מספריו התיעודים.

     

    במנדל, גיבורו, מתנקזות כל התיסרויותיו, בלי הסנקציות שהטילה התודעה על הרטוריקה, בלי תיאורים קומפקטיים

    בלשון עניינית שגזר עליו הפרקסיס המדעי, ובלי המחויבות לאמיתות הדיווח. מנדל מדבר על דברים שלוי מחשיב פרטיים מדי ועושה דברים שלוי הסתיר: עלילתו הנפשית של לוי, אותה הוא חולק עם בן דמותו, נסובה על ציר אחד - בושה ואשמה.

     

    ואכן, אחרי השמחה הראשונית, אחרי השבחים והמכירות המצוינות של "אם לא עכשיו, אימתי?", באו הבושה והאשמה: ב- 1982 פלש צבא ישראל לדרום לבנון ובספטמבר התרחש הטבח בסברה ושתילה, מתחת לאפו של הצבא.

     

    האירועים האלו, לא זו בלבד שהסבו ללוי כאב גדול, הם העמידו באור גרוטסקי את מאמציו להוכיח שגם יהודים יכולים להיות חמושים ולהלחם: עכשיו לא היו היהודים הלוחמים מיעוט מדוכא הנאבק על חירותו, אלא צבא כובש השולל מאחרים את חירותם. היפוך התפקידים הטרגי הזה לא היה צריך להפתיע את לוי שכתב בספרו: "כל אחד הוא היהודי של מישהו".

     

    לכל המדורים של איריס לעאל לחצו כאן 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוי. כל אחד הוא היהודי של מישהו
    צילום: איי אף פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים