שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    חילול כבוד המשפחה

    סרט הפשע "כבוד" יכול היה להיות יצירה מקוממת ומאתגרת ואפילו להפוך לגרסה מקומית של "הסנדק". בפועל, האמירה הדלה והעלילה התמוהה משאירות בעיקר תחושת החמצה


     

    זאב רווח הוא שחקן ענק, והופעתו כראש משפחת פשע ב"כבוד" היא הנכס הגדול ביותר של הסרט שביים חיים בוזגלו. מה חבל, על כן, שזהו גם כמעט הנכס היחיד.

     

    על פניו, "כבוד" הוא יצירה בעלת משמעות ומשקל. סרט העוסק במלחמת משפחות הפשע בישראל, וממנה יוצא למסע שעניינו אפליה על רקע עדתי, גזענות, סטריאוטיפים מזרחיים וזהות ישראלית. זה יכול היה להיות סרט מיליטנטי, רדיקלי, בועט וכואב; גם מרגיז, מקומם ומעורר מחשבה - אילו כל הנושאים הנ"ל לא היו נותרים על הנייר בלבד.

     

    באחת הסצינות בסרט, מבלה לאון מרציאנו (רווח) עם חבר ילדות ממרסיי על סיפון יאכטה בלב ים. הם מפליגים בזכרונות, ואז לפתע דוקר מרציאנו את הזר למוות בחזהו, כשהוא מפטיר באוזנו "זה בשביל מוריס קדוש". מי הוא אותו מוריס קדוש,

    ולא פחות חשוב - איך בדיוק הגיע הנה הקורבן האלמוני? בעיקר הסצינה הזו מעידה על שורשיו של "כבוד" לא כסרט קולנוע כי אם כמיני-סדרה טלוויזיונית. היא תמוהה מבחינה עלילתית, ובעיקר לא תורמת דבר לדמותו של מרציאנו.

     

    בראיון ל-ynet העלה בוזגלו את ההשוואה בין סרטו ו"הסנדק". תתפלאו, אבל ההקבלה הזו פחות מופרכת מכפי שנדמה. שני הסרטים עוסקים במשפחת מהגרים שמשתמשת בפשע כדי להעפיל בסולם החברתי-כלכלי, ושניהם מעמתים בין הכבוד לערכי המשפחה, למסורת ולדת ובין עיסוקם המדמם של גבריהּ. יתר על כן. שניהם מציגים את קצין הצבא הצעיר (לירון לבו פה הוא אל פצ'ינו מקומי) כמייצג התשוקה הכמוסה של המהגרים להשתלב ולהיות חלק מהאמריקנה/ישראליאנה, מחק את המיותר.


    "כבוד". מסכת חיסולים לא ממש מעניינת (צילומים: יוני המנחם)

     

    אבל הסאגה המשפחתית של קופולה תיארה תהליך אדיפלי - התבגרותו של אותו "ילד טוב" כשטן, והאופן שבו המחויבות המשפחתית הופכת אותו לראש מאפיה. "כבוד" (שהתסריט לו נכתב בידי בוזגלו ואיתן בלום) אינו מגולל שום תהליך שכזה בקרב הדמויות הרבות בו. התוצאה היא מסכת של חיסולים בעולם התחתון (עליו נמנים גם שמיל בן ארי, אלברט אילוז, חיים זנאתי, רפי אמזלג ומורן אטיאס, רשימה חלקית בלבד), שאנו עוקבים אחריה בחוסר עניין והזדהות ניכר.

     

    לא בדיוק דון קורלאונה

    הסרט, כמתבקש משמו, עוסק בכבוד - מושג טעון המתייחס הן אל היחסים הפנים-משפחתיים והן לדינמיקה המניעה את שושלת הדמים (הסכסוך בין שתי משפחות הפשע, שבראש השנייה עומד עמוס לביא, קשור באופן מעורפל במושג הזה). אלא שכל מה שיש לסרט לומר, מסתכם פחות או יותר בקביעה שיותר מדי מרוקאים מתים בגלל עניינים של כבוד - סטריאוטיפ שבוזגלו כמעט ואינו מנסה לפענח אותו.

     

    לו היתה כאן ביקורת אמיתית, כנה ואמיצה המתבוננת פנימה, בוחנת את המושג לעומקו ומבקשת להבין את השבטיות הזובחת לו - אפשר היה להעריך את "כבוד" כיצירה מאתגרת ומעניינת. למרבה הצער, זה לא קורה.


    מתוך הסרט. אולי בטלוויזיה זה היה עובד 

     

    אבל גם כסרט שמקורו בעמודי הפלילים, "כבוד" לא מספק פרספקטיבה מקורית במיוחד. אז משפחות מרציאנו וברדוגו נכתבו בהשראת אברג'יל ואלפרון, אורי אברהמי מגלם חוקר משטרה ערמומי המכונה "שטרודל" (מחווה לדמותו המיתולוגית של "קרמשניט") ואפילו עורך הדין הפלילי ששי גז צץ בהופעת אורח כבורר - אבל כל אלה לא מעניקים חוויה אותנטית במיוחד, כזו המבוססת על

    תחקיר רציני ומפגש עם מאחורי הקלעים של מציאות ישראלית (לכך תורמת גם עבודת הצילום היתר-אקפסרסיבית של יורם מילוא, שטובלת את כל הסרט בגווני ספיה-ירקרק משונים).

     

    "כבוד" לפיכך הוא החמצה. סאגת פשע שעשויה היתה לפעול במסגרת רחבה של הקשרים עדתיים, תרבותיים, חברתיים וז'אנריים, ולהפוך למעין "הסנדק" מקומי. לאון מרציאנו היה יכול להיות הדון קורלאונה שלנו. אבל הדיון החברתי (ע"ע קיפוח עדתי) שמעלה הסרט מסתכם בקלישאות כמו "מה שלא נתנו לסבים שלי, לקחתי בכוח" (את המשפט הזה אומרת הדמות שמגלם שמיל בן ארי לפני שהיא שבה ומעיינת ב"הנסיך" של מקיאוולי), וחבית אבק השריפה ש"כבוד" מאיים להצית נמצאת אולי בגרסה הטלוויזיונית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רווח ב"כבוד". מזל שהוא שם
    צילום: יוני המנחם
    לאתר ההטבות
    מומלצים