חי דרך עיני המוות
בארי חזק, שנהרג בקרב בתעלה ב-1973, היה כישרון ספרותי נדיר שנקטע בטרם זמנו. שירי לב-ארי מביאה את הסיפור של האיש מקיבוץ אפיקים, שהספיק להשאיר מאחוריו רק ספר אחד
"בשעה חורפית כזאת, כשבחוץ כה קר והגשם מרטיב את חלונות הצריף האפור והבודד, בשעה כזאת, כשנדמה שהייתי צריך להישמר ולהיסגר בחדרי מפני הבוץ השחור שבלילה – בשעה המיותמת הזאת נשמתי את מלוא יופיים של החיים. הובלתי היום עגלות עם פרי לצמח... יש רגעים שאני מוכשר להתפעם, והיום בעבודה היו לי רבים כאלה.
"נדמה היה לי כאילו הכל רץ לחבוק אותי. רגבי האדמה, הצמחים, הירדן הנשפך מתחת לרגלי, ההרים הנישאים ממערב, הגבעות החזקות של גשר, החרמון הלבן, הכנרת – כולם טמנו אותי בחיקם. רצתי אליהם, הייתי עצוב כמוהם ומאושר כמוהם".
את השורות הנפלאות האלה כתב ביומנו צעיר מקיבוץ אפיקים, בארי חזק, אי שם בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. חזק, שנהרג במלחמת יום כיפור, מופיע גם בכמה פרקים ברומן המצוין של אסף ענברי "הביתה" – ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים, ובעצם סיפורו של הקיבוץ הישראלי בכלל. חזק הצטיין בכתיבה (אבל לא רק בכתיבה; גם בכדורסל, למשל). הוא כתב יומן מרשים וכתב שירים, שאחרי מותו יצאו לאור בקובץ שנקרא "בבכי אותי תקצור", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אחד מהם הולחן בידי ברי סחרוף. הוא נקרא "ריבונו של עולם" (ואולי ידוע יותר בזכות השורה "אנא הגבר עוצמת אותותיך"). השיר מתאר חוויית קרב, ולא ברור מתי הפנייה היא אל האיש שבקשר, או אל האלוהים שבשמיים.
"אנא הגבר עוצמת אותותיך/ כאן אני לא שומע, לא יודע/ האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?/... האם אני נשמע היטב? עבור,/ עבור, גם אתה נשמע קטוע./ אתה נשמע פצוע, אתה/ בעמק מאורגן היקפית/ הרים וכנרת אחרת./ אנא הודע עוצמת אותותיך/ במכ"ם לא רואים את פניך/ מדוע אינך מזוחל"ם?/ מדוע אינך נלחם?/ האם לשלוח אליך סיור ממונע?/
"אני מלא אמונה/ שלא יגיע ולא יחזור/ פצע שחור.. פצע שחור..// אנא החלש עוצמת אותותיך/ אמירי הברושים/ לעת ערב לשווא לואטים שמך/ וכוכב הצפון הבודד/ אנה ינווט את צבא עגלותיך?/... אנא עצום את עיניך/ עכשיו אני שומע, רות/ אתה יכול סופית למות/ אב שכול אני כבר לא מרגיש/ דמעות החורף עליך יגידו קדיש".
על שם ברל כצנלסון
בארי חזק (אחיו הגדול הוא המשורר יחיאל חזק) נולד באוגוסט 1944 לאברשה וטניה בקיבוץ אפיקים. הוא נקרא על שם ברל כצנלסון, שנפטר באותו חודש ושמו הספרותי היה בארי. הוא למד בבית הספר היסודי של אפיקים ואחר כך בתיכון החקלאי בית-ירח שבעמק הירדן.
הוא נחשב לילד שקט ורציני, מדבר מעט אבל לעניין, קורא וכותב, מתעניין בשירה וספרות, פילוסופיה וגם כדורסל. הוא היה פעיל בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, וריכז את אזור הנגב ויהודה.
חזק היה קשור אל המקום שבו גדל; ענברי מצטט ב"הביתה" מיומנו של חזק; בשעה שרבים מבני דורו כבר החלו לעזוב את הקיבוץ, הוא כתב: "הדיבורים על לא לחיות במשק הזה, הבל ורעות רוח הם. אני קשור בכל נימי נפשי לנוף הנפלא הזה, המפכה במרחבי שדותינו. לא אוכל לעוזבו, אהבתיו כשם שאני אוהב את החיים. כל היום קצרתי בחרמש עשבי פרא שוטים במטע שלנו, הנטוע על אחת ממפולות הירדן. איזה מחזה שגיא, מרהיב, תהומי ועמוק".
בקיץ 1963 התגייס חזק לצנחנים, וסיים בהצטיינות קורס קציני חיל רגלים. עם שחרורו מהצבא שב לקיבוץ וריכז את ענף התמרים. הוא שיחק בנבחרת הכדורסל, למד כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועבד כמדריך נוער בפנימיית בויאר במרושלים. ב-1965 נפטר אביו, הפרידה ממנו היתה לו קשה מאוד.
במלחמת ששת הימים היה חזק קצין מודיעין גדודי בצנחנים. ענברי מתאר בספרו את חתונת הבזק הסימולטנית של שישה מחברי קיבוץ, שהגיעו לערב אחד של חופשה קצרה מהמלחמה, ונישאו על הדשא של הקיבוץ, בין בקבוקי מיץ ובירה שחורה לעוגות חנק.
"כעבור שבוע חזרו החתנים הביתה עם קנקני קפה משכם, טסי נחושות מעזה, פגיונות מקוניטרה וקופסאות שש-בש מירושלים המזרחית". ובבית הקברות של הקיבוץ התקיימו שלוש הלוויות צבאיות לשלושה בני קיבוץ שנפלו. כיתת היורים שליוותה את הטקס "הורכבה מהבנים שחזרו הביתה בשלום: בארי חזק, זלי גלבוע, יודלה ליש ואברמלה קורין".
חזק נפצע בששת הימים, בקרב ההבקעה לעיר העתיקה. אחרי המלחמה התמנה לקצין המבצעים של גדודו והועלה לדרגת סרן. באוקטובר 1971 נישא לנעמה. לאחר לבטים החליטו השניים לעזוב את הקיבוץ לתקופה, ונסעו לירושלים, שם החל חזק ללמוד תואר שני בכלכלה ופילוסופיה. במקביל עבד באגף התקציבים באוצר, שם היה אחראי על תקציב החינוך והתרבות. בנם של נעמי ובארי, אבירם, נולד ב-1972.
להתראות על לוח המודעות
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. "להתראות על לוח המודעות" אמר כל חבר אפיקים לאשתו כשזיהה את סיסמת הגיוס שלו ברדיו. "הוכרזה האפלה", כותב ענברי בספר, "ובמשך שלושה ערבים חשוכים רעדה אדמת הקיבוץ משורה של משאיות נושאות טנקים שחלפו על פני החצבים של גדר המערכת בדרכן לרמת הגולן".
חזק נסע לסיני. ב-17 באוקטובר 1973, במהלך קרב על כיבוש תחנת הרכבת סרפאום שממערב לתעלה, נפגע חזק מירי מצרי. הוא הובא לקבורה באפיקים, והשאיר אחריו אשה ובן, אם ואח. גם כמה מחבריו האחרים למחזור, שעברו בשלום את ששת הימים, נהרגו ביום כיפור. "אבי השותק, המלא צעקתו", כתב חזק באחד משיריו. "אני הנני מכאוביך העתידים לבוא... כי בדמעה אותי זרעת ובבכי אותי תקצור".
אין לדעת באיזו דרך היה בוחר חזק לו היה יוצא חי מן המלחמה. אבל אין ספק שכישרון ספרותי נדיר נקטע בטרם זמנו. "מדוע נמשכים אנו כל כך אל דברים שיש בהם מן הסיום, מן האובדן?" כתב ביומנו. "כי רק דרך עיניו של המוות יכול האדם לחיות. לחיות את עובדת היותו חי".
לפנייה לכתב/ת 
