שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אם תרצו גם זו אגדה
    "הביתה" של אסף ענברי הוא עוד ספר כמעט דוקומנטרי על הקיבוץ ושברו. ניסים קלדרון קצת התעצבן מתחכום היתר, אבל ככל שהתקדמה הקריאה הוא הבין שבעצם מדובר באוסף אגדות מאירות ומצחיקות, ועצובות

    שנים נהגו לכתוב על הקיבוץ כגן עדן. היום המגמה היא לכתוב על הקיבוץ כגיהנום: בית הילדים כהתעללות בנשמות רכות, הפרט המתרוצץ בתוך הקולקטיב כ"אדמה משוגעת", קרקעות הקיבוצים כגזל של מזרחים. זה קיטש שחור והוא אחיו התאום של הקיטש הוורוד מהעבר. בשניהם יש עיוורון, בשניהם יש אגואיזם של המתבונן, או של האידיאולוגיה שלו.

     

    אסף ענברי הוא לא מתבונן וולגארי כזה; הוא מצא דרך ספרותית ואישית להימנע גם מהקיטש הוורוד וגם מהקיטש השחור. בכל זאת, יש מחיר לדרך הזאת. יש אנשים שנוהגים לצחוק יותר מדי כשהם מספרים סיפור, וזה מביך. גם ענברי צוחק יותר מדי. אבל איך יכול מבוגר שלא לצחוק יותר מדי, כאשר השירים ששר בילדותו נשמעו כך: "אפיקים שלנו, ידוע לכולם, כי בלעדינו-אנו לא יתקיים עולם".


    קיבוץ כ"אדמה משוגעת" (צילום: אילנה פישר)

     

    הבעיה הקטנה היתה היוהרה של מי שכתבו לעצמם מילים כאלה. הבעיה הגדולה היא שהעולם, ברוב חוצפתו, ממשיך להתקיים אחרי שהקיבוץ התאייד. כשזה קורה, עדיף לצחוק מאשר ללעוג. וענברי לא לועג - הוא צוחק ומספר, צוחק ומכבד, צוחק ומבין מורכבויות.

     

    קטע אופייני לענברי:" קלרה ולסיה החליטו להתחתן. לסיה גילה זאת רק לוולודיה איצקוביץ', שגילה רק למרי מלרוביץ', שגילתה רק לשלוש חברות שגילו לכל השאר..החתונה נערכה בלי חופה, בלי כתובה, בלי כוס לניפוץ, בלי טבעת, בלי רב, בתאורת ירח. עוגת החתונה היתה עוגת עדשים".

     

    "החתן לבש קסקט כחול עטור צלב כסף, הכלה לבשה שמלה של מישהי... זמן קצר אחרי חתונתם פורסם ב"שמע פועל" מאמר בגנות תופעת הנישואין, שנכתב בידי ש"א וד"פ. תופעת הנישואין, טענו ראשי התיבות תפורר את הקבוצה. לסיה כתב מאמר תגובה ארוך, אבל גנז אותו בעצתה של קלרה, שאמרה לו שהכלבים נובחים והשיירה עוברת".

     

    זאת אנקדוטה שנגמרת באימרת כנף. אבל זאת אנקדוטה שמאפשרת לענברי להסיר מעליו את הכובד של הסיפור המיתולוגי שבתוכו גדל. אחר כך זאת אנקדוטה שעוברת מהר מחתונה שהיתה מרד הירואי כנגד העבר היהודי, אל חתונה שהיתה רכילות קטנה במקום צפוף.

     

    אחר כך זאת אנקדוטה, שכמו כל אנקדוטה טובה, מסתירה אמת לא פשוטה בתוך פרט קטן וטריויאלי: כובע קסקט שמכיל בתוכו את ההתעקשות של מהפכנים יהודים חילוניים להיות חילונים מאוד ויהודיים מאוד. וזאת גם אנקדוטה על עוני של עוגת חתונה מעדשים, עוני שמעליו בנו מיגדלים של עושר אידיאולוגי.

     

    עשו ואז דיברו

    הקיבוץ היה הרבה דברים, אולי הרבה מדי: קומונה כפרית, אליטה קטנה של מדינה-בדרך, עבודה פיזית, מרד בעבר היהודי, מרד במוסד המשפחה, בסיס צבאי, חילוניות. ענברי לוקח כל אחד מן האלמנטים האלה ומספר עליו סיפור שדומה לסיפור על החתונה של לסיה וקלרה. גם סיפורים על תבונה פרקטית של מי שעשו הכל בשם אידיאולוגיות נמלצות, אבל קודם כל עשו ורק אחר דיברו, ודיברו הרבה.

     

    קלרה, שמנעה מלסיה לענות למתקיפי החתונה שלהם, ידעה ב-1938 מה שלא יודעים היום כל מהפכני האקדמיה ביחד: ש"נאראטיב" ומבט חתרני" וקריסטבה תחת כל עץ רענן, הם מילים מגונדרות של אינטלקטואלים, אבל רפת אחת, ובית ילדים אחד, וחתונה אידיאולוגית מאוד אחת, שנערכת לא בצימר בגליל, אלא ליד הרפת ובית הילדים שבנית - הם מעשים בעולם. אכן הכלבים נובחים והשיירה עוברת, או מתה.

     

    היום נשמתו של הקיבוץ כבר מתה, גם אם פיזית יש קיבוצים חיים. אבל כדי להבין את החיים שחי הקיבוץ בעבר אנחנו זקוקים למספרי סיפורים, ולמספרי אגדות כמו ענברי. הבחירה של ענברי לקרוא לאנשי הקיבוץ בשמותיהם האמיתיים מעניקה לאגדות שלו אופי לוקאלי.

     

    הוא כותב כבן המקום שיודע את סודות המקום, שמכיר את גיבורי המקום מן הדרך שבה אכלו בחדר האוכל, ומכיר גם את הערגה שלהם להפוך את עצמם לאגדות מהלכות. לרוב הרגשתי צרימה כשקראתי היסטוריונים וסוציולוגים על הקיבוץ; הרתיעה המקצועית שלהם מההילה המיתולוגית השאירה אותם עם מעט ביד.

     

    דווקא בגלל הדגש שהיה בקיבוץ על מעשים ועבודה, היה בו גם מנגנון פנימי וחזק שיצר כל הזמן אגדות וטיפח מיתולוגיות. תל-אביבי כמוני אהב ואוהב את תל-אביב בגלל שקשה היה לעשות ממנה מיתולוגיה, אבל הקיבוץ, כמו ירושלים, ונציה או ואראנסי הוא מקום ששואב אליו הרבה מיתולוגיה.

     

    למשל המיתולוגיה של האופטימיות; בכל פעם שעירוני כמוני מגיע אל קיבוץ, הוא נדהם מהאופטימיות הקנאית על כל צעד ושעל שם: זה ניכר בשמות הילדים, בציורי הקיר שבחדרי האוכל, בבריסטולים שנשארים תלויים מאיזה חג, בהיגיון של הארכיטקטורה והנוף.

     

    הכל אופטימי עד להחניק, הכל אופטימי כמו באגדה אובססיבית שאנשים היו צריכים לספר לעצמם. לכן צריך ענברי להשיב באגדה על אגדה, להבין אגדה באמצעות אגדה משלו, וגם להיזהר מן החנק של האופטימיות באמצעות אגדה עם מידה מדודה של פאטאליזם.

     

    גורל גזור מראש

    יש בסיפורים המחויכים שלו לפחות אחוז אחד של גורל רע וגזור מראש. הסיבה היא, כמובן, שהוא התחיל לכתוב אחרי שהקיבוץ נגמר. הוא ידע את הסוף הרע של הסיפור לפני שהתחיל לספר אותו. אבל שמיים וארץ מבדילים בין הצורך של ענברי להוריד מעל גבו את הכובד של האופטימיות לבין נקמנות.

     

    ענברי לא כותב כדי לסגור חשבונות, וגם לא כדי לשחוט פרות קדושות; הוא כותב כדי לחפש ולמצוא את קו הגבול החמקמק שבין אנשים שערכו מריבה מרשימה כנגד הטבע האנושי, לבין אנשים שגרמו נזקים גדולים לעצמם ולאחרים, מתוך הבנאליים והצפויים שביצרים האנושיים: רומנטיזציה של עצמנו, רומנטיזציה של הסבל שלנו והזכות להטיל בשמו סבל על אחרים.


    הכל אופטימי עד להחניק (צילום: עידו ארז)

     

    ביטוי מעניין לכבוד שרוחש ענברי לדמויות המיתולוגיות של הקיבוץ ניכר בציטוטים שהוא מביא מהם. בתוך מעשיה שנונה אומר פתאום מישהו משפט. במבט ראשון-הלשון נמלצת והצרמוניה שולטת. הקורא נוטה לחייך בסלחנות ולחכות להמשך המפולפל של המעשיה, אבל יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי נעצר, קורא שוב את המשפט, ונוכח שהאיש אמר דבר חכם, ביקורתי ומפוכח.

     

    אליק שומרוני מסיים את תפקידו כראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, נבחר למזכיר הקיבוץ ואומר בטקס: "לפני קום המדינה היתה זהות בין האינטרס הלאומי הכללי והעליון לבין האינטרס של התנועה הקיבוצית. הקיבוץ יכול וצריך להיות – עצם קיומו תלוי בכך – מכשיר בשירות מפעל האדירים של קליטת העליה ויישוב הארץ". "כת פרושה ונבדלת, העסוקה רק בטיפוח השיוויון והצדק בין חבריה ללא קשר עם סבלות העם כולו, לא תאריך ימים".

     

    והיא, אמנם, לא האריכה ימים. כמה צדק אליק שומרוני, כמה דייק בהבחנה בין הסיטואציה שלפני הקמת המדינה לבין הסיטואציה אחריה.

     

    לפעול מחוץ לעצמו

    הקיבוץ לא השכיל להבין שעצם קיומו היה תלוי ביכולת לפעול מחוץ לעצמו, ולא רק בתוך עצמו. אבל ענברי אישית הבין את זה; הוא ברח מן החנק של הקיבוץ ההולך ומתנוון, אבל לא כדי להחליף הסתיידות בהסתיידות. הוא בא לתל-אביב, וההתנגדות שנשא איתו לסנטימטליות מן הבית הכינה אותו היטב להתנגד לסנטימנטליות של העולם האינטלקטואלי בתל-אביב.

     

    המון ספרים מאמרים נכתבו על יסוד "תרבות התלונה", כמו שכתב מבקר האמנות רוברט יוז - זו התרבות שהופכת את כולנו לקורבנות; כולנו קורבנות של התעללות מינית בילדותינו, כולנו קורבנות של "הנאראטיב המדכא" בבגרותנו, כולנו קורבנות של האוריינטליזם, והקולוניאליזם, והפוסט קולניאליזם, והפוסט-פוסט-קולוניאליזם.

     

    אבל אנחנו בעצמנו זכים כשלג; גם בגיל 70 אנחנו מעניקים לעצמנו אידיאלוגיה של ילדים, שלא נושאים

    באחריות לעולם שסביבם. ענברי שמע היטב את המוזיקה הזאת ונזהר ממנה כמו מאש. הקיבוצניקים האגדיים והקצת מצחיקים שלו הם מבוגרים שעושים דברים, הם לא קורבנות או ילדים. לא עשו להם ולא שתו להם. הם עשו והם שתו והם בנו והם החריבו. זאת האמת הלא בכיינית שבספר הזה, וזאת גם האגדה הלא-בכיינית שבו.

     

    לקח לי זמן לאהוב את "הביתה", הספר הכמעט-דוקומנטרי שכתב אסף ענברי על קיבוץ אפיקים. הכתיבה היתה מעצבנת בפרקים הראשונים. לא הבנתי למה צריך ענברי להתחכם כל הזמן, למה הוא הופך לאנקדוטה כל סיפור על המקום שבו גדל. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה, הלך הספר וקיבל נפח: הוא הכיל יותר ויותר חומרי חיים ולא חומרי אנקדוטות. גם הסגנון הלך והצדיק את עצמו; ענברי שיכנע אותי שהוא צריך לכתוב על המציאות של אפיקים כאילו היתה הרבה אגדות קטנות.

     

    "הביתה"/ אסף ענברי, ידיעות ספרים, 276 עמודים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים