שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תקראו לו יורם
    הרומן החדש של יורם קניוק, "תש"ח", הוא בדיוק הרומן שיוכל להסביר במדויק את הכוח והקסם של הסופר, עבור אלו שעדיין לא הצליחו לפענח אותו

    "תש"ח, הרומן החדש של יורם קניוק, הוא בדיוק הרומן שיכול להסביר במדויק את הכוח, הקסם, הפרסונה והתופעה הספרותית שנקראת יורם קניוק לכל אלו שעדיין זרים לה, או מביטים בה בהשתאות. בעשור האחרון דומה שהחיבוק שקניוק מקבל מבחינה תודעתית הוא גדול יותר, עדיין הוא לא מקבל אותו מהממסד, גם כשלא ברור מהו בדיוק אותו "ממסד".

     

    למרבה הפלא, קניוק, שחוגג השנה שמונים, מקבל אותו דווקא מקהלים צעירים ומהמון יוצרים צעירים. גם הסדרה "נבלות" שנעשתה על פי ספרו היא עוד נדבך בהכרה ההולכת ומתעצמת. קניוק, בן דור הפלמ"ח, מזוהה מבחינה ספרותית עם ספרות דור המדינה, אך בעוד שסופרים אחרים המזוהים כך כמו משה שמיר, עמוס עוז, חנוך ברטוב וכו', איכשהו נטמעו בזרם הדם הממסדי, קניוק נותר אאוטסיידר.


    עוז זהבי, מיכאל מושונוב וקניוק. אחד מהחבר'ה (צילום: קרן נתנזון)

     

    זה קשור ראשית כל לפרסונה שלו ולמסלול הייחודי שלו - קניוק עבר את כל הצמתים המכוננים של הישראליות המודרנית, אך דומה שמעולם לא התיימר לדבר ולכתוב בשם רבים, אלא רק בשם עצמו, ובגלל זה אולי הדורות היותר צעירים מקשיבים לו. נמאס להם שמישהו מנסה לדבר, לנסח להם מה הם צריכים לקרוא, ומה הם צריכים לחשוב פוליטית, ומה כביכול הם מרגישים.

     

    קניוק גם עשה סיבוב פרסה מרשים אצל "דור הביט". הוא שהה באמריקה מספר שנים וספג לשם את הקצב המיוחד שמצא את דרכו בצורה מזהירה לתוך הפואטיקה הייחודית שלו. אבל זה ניכר גם בתכנים עצמם, קניוק תמיד כתב על מלחמות ועל משברים ועל יהודים בצורה שרק הוא יכול לכתוב אותה, באותה פואטיקה קניוקית שבורה.

     

    ואולי גם היא מסבירה במקצת את סוד כוחו ואת האימוץ המחובק שהוא זוכה לו: לא לספר תמיד סיפור ברור עם מסרים ברורים, עם התחלה ואמצע וסוף ברורים, אלא לספר בצורה אחרת, תוססת, מתריסה, לקבל את הסוף לפעמים בהתחלה, ואת ההתחלה בסוף, ולפעמים לקבל את הכל בעמוד אחד, ובכל זאת לרצות להמשיך הלאה. כי הסיפור תמיד מתרחש בכמה שכבות סימולטנית, ולפעמים הסיפור הוא לא הסיפור בכלל.

     

    לקרוא מתוך ערפל

    אמרו בעבר שהפואטיקה הזו מזכירה את ג'ק קרואק, מזכירה ג'אז, זה אולי נכון במידה מסוימת. היא לפעמים מזכירה ג'אז, לפעמים מוזיקה קלאסית, לפעמים אפילו רוק'נ'רול, אבל לעולם לא מוזיקת פופ. זו פואטיקה שמצריכה קריאה אחרת. הסופר דביר צור מכנה אותה "כמו לקרוא מתוך ערפל".

     

    היא דורשת פיצוח מפתח סול מסוים, ורק אחרי שמפצחים אותו אפשר להקשיב, להנות, להתפעל, לא כל אחד מסוגל כנראה. גם אני התקשתי בה בעבר (ועד היום מצר על כך שהביקורת שכתבתי על ספרו "חיים על נייר זכוכית" נבעה מתוך מצב רגשי לא הוגן. לכל אחד יש את רגע פיצוח מפתח סול שלו). אבל אחרי שמפצחים אותה מרגישים כאילו הצטרפת לקבוצה אקסלוסיבית.


    קניוק. נשאר בחוץ (צילום: נעמה פיריץ)

     

    המוזיקה ב"תש"ח" היא אפילו מדויקת ומהודקת יותר, שועטת כסוסי פרא בין זיכרונות אישיים מקוטעים, אנקדוטות אינדיבידואליות בתוך ההיסטוריה של הקמת המדינה, וסיפורים משפחתיים מצמררים ומשעשעים. וזו רק חלק מהסיבה ש"תש"ח" הוא הספר שיכול להדגים הכי טוב את הכוח הקניוקי. הדורות היותר צעירים, אלו שלא חוו את המאורעות, כבר שמעו די והותר את סיפורי הגבורה והאנטי גבורה של הקמת המדינה. הם שמעו וקראו אותם בספרות, בעיתונים, בכיתות המסויטות של משרד החינוך. הם קראו את כל מה שהיו צריכים לקרוא. לרובם כבר אין כוח לזה.

     

    המלחמה הכי מוצדקת?

    אבל קניוק, כמו קניוק, מביא את רוח התקופה בצורה שרק הוא יכול להביא אותה: בצורה המוזיקלית, החכמה, הלא מוסרנית והלא צועקת "אחריי", הלא מתיימרת לדבר בשם אף אחד, אלא רק בשם החוויה האישית שהיא כה ייחודית, כה חיה ורוטטת, כה שבורה וכה אותנטית. הוא מביא אותה בדרך עוקפת. בדרך שרק הוא יכול להביא אותה. כמובן שבתוך כל זה הוא כן מביא את התובנות, המסקנות, ההארות של חייל צעיר, אבל זה בא אותנטי, נקי, טבעי, מתוך הדמות עצמה, מתוך הספרות עצמה, לא כמשהו מוכתב מגבוה. 


    אל תקראו לו יורם. קניוק ויהורם גאון (צילום: איציק בירן)

     

    "הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים (עמ' 14)". התמונה שמקבלים מהספר היא של מלחמה כאוטית, שבורה, תזזיתית, מלאת זוועות, מלחמה שלא כולם האמינו במטרות שלה, במחיר שלה, כבר אז.

     

    לפיכך, גם אלו שכבר אין להם כוח לסיפורי קום המדינה, ופיצחו את מפתח הסול הקניוקי, יוכלו להתחבר

    היסטורית, אבל ספרותית, בעיקר ספרותית. קניוק הוא בעצם סופר שהקדים את זמנו, ויש בזה משהו מתסכל. יכול מאוד להיות שקניוק כבר לא יזכה בחייו לאותה הכרה ממסדית שאולי הוא חפץ בה ואולי הוא לא.

     

    בכל אופן, דבר ראשון הוא לא ממש צריך את הממסד. יתרה מכך, עצם "ההכרה" של אותו ממסד אולי אפילו מעט תפגום בקסם ובפרסונה המיוחדת שלו, כי הדבר האחרון שאותו דור צעיר רוצה שיקרה לסופר המיוחד שלו זה שהממסד יחבק אותו. שנית, יש במה שקורה סוג של צדק היסטורי לטווח ארוך. בעוד סופרי דור המדינה הולכים לאט ומאבדים את הקהל הטבעי והגדול שלהם, ככל שעובר הזמן קניוק רק זוכה לקהלים חדשים וצעירים יותר. לאילו עוד סופרים זה קורה?

     

    "תש"ח", מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות ספרים

     

    לטורים של קניוק ב-ynet לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תש"ח, הגרסה הקניוקית למאורעות
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים