הילד בן ארבעים

מאז שאני זוכר את עצמי סבלתי מפחד במה. רק המחשבה על אור הזרקורים גרמה לאוזניים להאדים, לעיניים ליפול לרצפה ולמחשבה לברוח למקום אחר ולפלוט: "אלוהים, כמה שאתה פתטי". וכשזה קורה אתה מגלה שהמרחק בינך לבין מכשיר א.ק.ג רוטט נראה קרוב מתמיד. מהסיבה הזאת בדיוק החלטתי לציין כך ביום רביעי הקרוב את יום הולדתי הארבעים: בהופעה חיה על הבמה במועדון צוותא מול קהל חי, עם צמד מופרעים בשם "ארמדילוס" כשאני במרכז הבמה, נותן בראש ושר.

למה אני מעולל את זה לעצמי? כי משהו השתבש שם בגיל 15 כשחלמתי להקים להקה; כי הרוקר הבועט ההוא נקבר תחת ערימות של שעות נוספות, לבנון, ארבעה חדרים ומרפסת שמש במודיעין, מהווים של אחרים, עודף פחמימות, אקדמיה, הורים, ילדים, עמידה שפופה, מילואים, פרנסה, תריס חשמלי, תנור בילד-אין, שברים של זוגיות. אני עושה את זה לעצמי כי אני חייב – וסליחה על הלשון המטפיזית – לשלוח יד טרנס-זמנית ואיכשהו לגעת ברוקר הנכחד ההוא שבגלל אותו פחד במה משתק ויתר על החלום.

והכול קרה כל כך מהר. כי כשהייתי בן 30 הכל עוד היה פתוח. עבדתי אז בהייטק אבל ידעתי שמקומי לא שם, הייתה לי חברה אבל ידעתי שמקומי לא איתה, למדתי מעט ויצאתי הרבה ובעיקר לא היה לי מושג מה אעשה כשאהיה גדול. בעשר השנים שחלפו מאז המציאות הישראלית העבירה אותי בפס הייצור שלה, הטביעה על האריזה תג מחיר מוזל ושמה מולי מראה גדולה: אלה הם חייך וזה מה שאתה שווה. זה המקצוע שלך, זאת הפרנסה שלך, זה הבית שלך, אלה הם הילדים שלך ותכיר, זאת ששוכבת איתך במיטה היא אשתך. ברוך הבא לגיל 40.

התנהגות דולפינית

הדברים שאני כותב כאן הם תוצאה של מסע בן חצי שנה. מסע אל הגבריות בת זמננו, מסע אל משבר גיל הארבעים הגברי, אל חלומות הנעורים שנשכחו ובמידה רבה גם אל הישראליות בארבעים השנה האחרונות. ותשמעו, המסע הזה — שכלל שיחות עם בני גילי, חברים מהצבא ומפגשים שבועיים עם צמד הקומיקאים-מוזיקאים "ארמדילוס", מאור גולדשטיין ועידו פרנקל — לימד אותי עד כמה משהו מאוד דפוק אצלנו, גברים בוגרי סיירת "השארתי לך על השולחן רשימת קניות. ואל תשכח את מה שביקשתי ממך בערב".

רגע, אה, מה למען השם ביקשת ממני בערב?

פתאום הבנתי שנולדנו והתחנכנו בעולם שבו מי ששלט בכיפה היה הגבר הישן, זה שסימן את המטבח ואת חדר הילדים כבונקר מבוצר שמנוהל על ידי פקידת המבצעים. אבל רגע לפני שהתחתנו הגיח לאוויר העולם גבר מזן אחר לגמרי, הגבר החדש, זה שכיור המטבח קרוי על שמו ובחדר הילדים הוא מבצע עבודות רס"ר יזומות; ולעזאזל, איך מיישבים בין שני העולמות האלה? נראה שלאף אחד אין תשובה על השאלה הזו.

לפני שנמשיך יחד במסע, קבלו סיכום של ארבעים שנה ברבע דקה. המלחמה, מלחמת יום כיפור, פרצה כשהיינו בני שלוש. וזה גם מה שאצל רובנו נרשם כזיכרון הראשון. כשהיינו בני שבע המדינה געשה "בגין! בגין!". אחר כך הגיע לכאן סאדאת ורגע לפני בר המצווה פרצה מלחמת לבנון. "מבצע שלום הגליל", קראו לזה. אבל למרבה הצער גם את השירות שלנו עשינו שם, בלבנון, ואהוד ברק היה הרמטכ"ל. ובשטחים, במקום לזרוק עלינו אבנים, החלו פשוט לירות בנו.

אחרי שפשטנו מדים, מגואלים בדם שלנו ושל פלסטינים שנקראו בדרכינו (כי רבין אמר שצריך לשבור להם את הידיים ואת הרגליים), גידלנו שיער, התכחשנו לימי מייקל ג'קסון העליזים וטסנו למזרח. כשחזרנו לכאן מצאנו עולם חדש לגמרי: דיגיטלי, מהיר, עצבני, דורסני, קמצן להחריד וחסר רחמים. אנחנו, ילידי שנת 70' מציינים השנה ארבעים ואלוהים ישמור, אנחנו במשבר.

"תבין, כשהייתי ילד, בשנות החמישים, גדלתי על שירי ניצחון", אומר ד"ר חן נרדי, מטפל אישי וזוגי ומנחה קבוצות גברים, "היה לנו את מבצע סיני ומלחמת ששת הימים, נולדנו לתוך מיתוס ישראל הכול יכולה. אתה ובני גילך, לעומת זאת, גדלתם על מלחמות שבר. מלחמת יום כיפור ואחר כך לבנון ומלחמת המפרץ היו מלחמות של התפכחות. מלחמות בהן גילינו את מגבלות הכוח והכרה במגבלות הכח זה אחד האלמנטים הבולטים אצלכם".

פניתי אל ד"ר נרדי כדי לשאול אותו מה בדיוק הולך כאן. למה כל גבר בן גילי שיצא לי לדבר איתו אומר לי שהוא תקוע, שמשהו נוזל לו בין האצבעות ושממפרצי אהבה נשארו לו רק מפרצי שיער. נרדי היקר אמר לי, והאמת שלא חידש הרבה, שחלק גדול מהבעיה הן הנשים שלנו. סליחה, הכוונה כמובן לאופן שאנחנו קולטים את חווית ההתעצמות שחוות הנשים בגיל ארבעים.

"אתה פתאום מגלה שבבית שלך מתגוררת סופר וומן", הוא אומר, "לרוב הן אחרי לידות ומלהטטות במיומנות רבה את הבית. אבל גם לומדות, עובדות, עושות ג'וגינג וספינינג, מפתחות קריירה ועוברות התפתחות אישית. הילדים מאוד קשורים אליהן ואז לידן אתה מתחיל פשוט לקמול, להרגיש שאתה נעשה שולי. אתה מגלה את אין האונות שלך".

אין אונות? אל תגזים ד"ר, ברוך השם העסק עדיין עובד.

"נכון, אבל בהרבה מאוד מהפעמים הוא עובד טוב כחלק מבגידות גיל המעבר, דווקא בגלל שאתה מגלה שאתה חי עם סופר וומן ודווקא בגלל איבוד תסמונת הפיטר פן. כלומר, מהידיעה שאתה כבר לא צעיר לנצח, שנפרדת מתחושת הילד הנצחי ואתה מרגיש צורך להוכיח שעדיין יש לך את זה, אז אתה מתחיל לבגוד. ואגב, בגיל 40 גם הזקפה היא לא מה שהייתה פעם".

טוב, נו, אבל לא כולנו בוגדים.

"בגיל ארבעים, בעקבות השינוי אצל האישה, אפשר לחלק את הגברים לשלושה סוגים עיקריים. גברים מסוימים הופכים לכרישים, מפתחים קנאה בנשים שלהן וזה אומר שבמודע או לא במודע הם גם מתחילים לשים להן רגליים. וכן, בהרבה מהמקרים הם בוגדים. ככה הם מנסים להחזיר לעצמם שליטה. לצד זה, חלק אחר מהגברים הולכים לכיוון ההפוך, לכיוון הסרדיני, ולמעשה הם נכנסים להכחשה, לחוסר אונים. הגברים הדולפינים נמצאים באמצע, ממציאים את עצמם מחדש ומוצאים דרך לפרגן לנשים שלהם".

אם כך אני חושב שאני קרפיון. לא בוגד ולא מקנא, רק מנסה לצוף על פני המים.

"שמע, זה מצב ביניים ואם אני קולט אותך נכון אתה לא תישאר שם כי אתה תמצא את הדרך שלך לבטא את הגבריות שלך. אתה מתאר התנהגות דולפינית, התנהגות של הגבר החדש. נראה לי שאתה יכול לתת לילדים שלך משהו שאשתך לא מסוגלת לתת".

כמו אבא

אין ספק שאני יכול לתת לילדים משהו ייחודי, גברי, אחר. השאלה היא האם הם בכלל רוצים בזה? כך או כך, ד"ר נרדי אומר שבניגוד לנו הגברים, גיל המעבר של האישה מגיע בשלב מאוד ברור, בנקודה מאוד מדויקת: כשגיל הפריון מסתיים. אצלנו, הוא מוסיף, המעבר הרבה יותר עמום וברוב הפעמים אתה מבין אותו רק בדיעבד, כשאתה מתחיל לעשות חשבון נפש עם חייך. "למעשה אין יום או חודש ואפילו אין שנה מסוימת שבה אפשר לציין את המעבר הגברי. הגבר מגיע בשלב כזה או אחר לגיל המעבר והוא פשוט צריך לפענח את זה".

תגיד, מה דעתך על התיאוריה שלי לפיה גידלו אותנו להיות הגברים הישנים אבל נאלצנו להתחתן כגברים החדשים?

"אני חושב שזו הסתכלות מאוד מדויקת. לצד זה, אני חושב שהמורשת התרבותית של מה זה להיות גבר לא ממש השתנתה. הצבא והתרבות הדתית עדיין מעצבים את הדימוי הגברי ועדיין מנציחים את הסטריאוטיפים הישנים. הבן שלך עדיין צופה ומשחק בגיבורי על". נכון, אבל בבית הוא לומד להכיר את הגבר החדש. אבא שמקלח אותו, מנקה לו את הקקי ומשכיב אותו לישון.

"יחד עם זה תסתכל לרגע על הצעצועים שלו. שים לב שגם אם תיתן לו בננה או גזר הוא יהפוך אותם לאקדח ואם תיתן לו בובה הוא יהפוך אותה למכונת ירייה. התרבות שלנו עדיין מנציחה את הסטריאוטיפים הגבריים של הגבר החזק, זה שכובש את האישה. תרבות שבה ישנו זכר אלפא שמנצח את כולם. ולמה היא ממשיכה להתחזק? כי הגבר לאמתו של דבר נמצא בעמדת התגוננות. האישה צועדת קדימה, היא זכתה לעצמאות כלכלית ורוחנית, פחות ופחות היא צריכה אותו, וכל זה הופך את האתגר הגברי למשהו בלתי אפשרי. בעצם, כל המיוחדות של להיות גבר בעולם הישן נעלמה. מה זה למען השם להיות גבר היום?".

ומה קורה איתנו בגיל ארבעים?

"אתה פתאום מתחיל לחשוב, מתחיל להבין שנדחפת להיות מה שאתה. שרצית להיות כמו אבא שלך, או משהו הפוך ממנו, ובשני המקרים לא היית אתה עצמך. בגיל ארבעים אתה מתחיל לשאול את עצמך מה אתה באמת אוהב. זה הזמן שאתה מחליט שתהיה מה שאתה רוצה להיות ולא מה שאחרים החליטו שתהיה".

ומה באמת קורה ברגע שבו אתה מחליט להיות אתה עצמך? בחלק גדול מהמקרים זה ברור וחד משמעי: גירושים. וזה בדיוק מה שקרה לחבר שלי מהצבא, רון בברסקי, בן גילי. "כגבר אתה מתמודד היום עם המון דברים שאין לך יכולת להתמודד איתם", הוא אומר. "אתה מתמודד עם אישה שבחלק גדול מהמקרים יותר אסרטיבית ממך וכמעט בכל תחום היא טובה יותר ממך. היא מבשלת יותר טוב, מתכננת את הזמן שלה טוב יותר, מטפלת בילדים טוב יותר ואפילו מבלה יותר. פתאום אתה מוצא את עצמך נדחק לפינה, מאבד את תמונת הגבריות שחלמת עליה ונעלם".

על מה חלמת?

"חלמתי להיות הדמות הנערצת בבית. שהאישה תעריך אותי, שהילדים יעריצו אותי, אבל פתאום אתה מגלה שאתה דמות משנית. יש לך את המודל הגברי שבו אתה בא הביתה והילדים רצים אליך, ואשתך שואלת איך היה בעבודה, אבל המציאות היא אחרת לגמרי".

נו, ואיך התמודדת עם זה?

"ניסיתי לתעל את הגבריות למקומות אחרים".

פגישת מחזור

אחרי השיחה עם ד"ר נרדי ועם רון מהצבא החלטתי לעשות מעשה. משהו שהיה צריך להיעשות כבר לפני הרבה מאוד שנים, ועכשיו, כחלק מהמסע, נעשה כמעט הכרחי. החלטתי ליצור קשר עם חברים שלי מהתיכון, עם רון פישר ועופר רשוק, שניהם כיום אנשי טכנולוגיות מצליחים. תבינו, מדובר בדמויות מהעבר שלא ראיתי קרוב ל-22 שנה.

כמי שחוו מסלול חיים מקביל למסלול חיי – אבל היו שם איתי בנקודת המוצא, בפתח תקוה, ובביוגרפיה שלהם, בדיוק כמו אצלי, צרובה גם הביוגרפיה של המדינה בארבעים שנה האחרונות – הייתי חייב לשאול אותם מה עשה להם הגיל. הייתי חייב לברר איתם מה קרה לכל אותם חלומות שפעם חלמנו.

כשנפגשנו הרגשתי כאילו אני בתוך הזיה. כמה פעמים יצא לכם בהרף עין, באבחה אחת קצרה, לראות פעם אחת את פניו של נער שעדיין לא החל להתגלח ובפעם השנייה לראות את אותן הפנים כשהן בנות ארבעים? ושמעו, אם יש משהו שגברים בני ארבעים יודעים לעשות (חוץ משטיפת כלים, כמובן) זה לתת חיבוק חם ועוצמתי.

עמדנו שם והתחבקנו, ובמחשבה לא הפסיקו לרוץ שתי התמונות - אחת שלהם כנערים ואחת שלהם מכאן ועכשיו, אנשים בגילי. ולמרבה ההפתעה שניהם שמורים, גבוהים ונטולי כרס, שניהם נשואים כבר למעלה מעשר שנים, לכל אחד מהם שלוש בנות, וכשהם מדברים תענוג להקשיב להם.

ולאן מהר מאוד גולשת שיחת גברים שנמצאים עמוק בתחנת ביניים של חייהם? כמובן, לענייני מצב השיער. "פתאום", אומר לי עופר רשוק, "אתה שומע את האחייניות שלך אומרות 'דווקא יפים לך המפרצונים'".

מה?! אבל מצבך יחסית עוד טוב. בוודאי שביחס אליי.

"מה הכוונה טוב? אתה משווה את מצבך ביחס לאידיאל שלך, לא ביחס לאחרים".

אתה יודע, לפעמים אני שואל אנשים מה הם רואים כשהם מסתכלים במראה. אני, אם וכאשר, רואה רק דבר אחד: קרחת.

"גם אני. חד משמעית. כשאני מסתפר אני רואה רק את השערות שלא יחזרו לי לראש. אני לא צוחק. ככה אני רואה את זה, כל מה שנגזר כבר לא יחזור לראש".

ומה זה עושה לך?

"תחושה כואבת שמכאן הדרך למטה סלולה. פיזיולוגית זה דאון דיל".

אתה יודע, יש הרבה נשים, שאגב מעולם לא האמנתי להן, שמתעקשות לומר שהן נמשכות לקרחות.

"אשתי גם אומרת לי את זה ואני אף פעם לא יודע אם היא אומרת את זה כדי לבנות לי את הביטחון העצמי או שהיא באמת מאמינה בזה. ואתה יודע מה, זה שיש או אין לי שיער על הראש זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זאת עצם הידיעה שאם ארצה לגדל שיער כבר לא אוכל".

תמרור עשור

באוגוסט הקרוב עופר רשוק יהיה בן ארבעים, ורון פישר יחגוג כמה שבועות אחריו. בתיכון למדנו אלקטרוניקה, דיברנו על מכוניות, חשבנו מעט, אכלנו הרבה וברוב הזמן עשינו דבר אחד: פנטזנו על בנות. היינו לגמרי בתוך עולם הדימויים של הגבר הישן.

הגבר החדש ערך את הופעת הבכורה שלו איפשהו כשהשתחררנו מהצבא. איש עדיין לא ידע על קיומו, בכותרות העיתונים עדיין כיכב הגבר הישן, אבל כשהתחלנו לצאת עם בנות משהו פתאום קרה. בחשאי, במין התגנבות יחידים, בלי שהרגשנו בממזר, הוא השתחל בינינו, קרץ להן ולחש: "נו, באמת, הקוף השעיר הזה בחיים לא יהיה כמוני".

החיים חלפו, הן עשו את הטעות והתחתנו עם הקוף השעיר, שבאמת בחיים לא יעמוד בסטנדרטים של הגבר החדש, ועכשיו, בגיל ארבעים, אתה פתאום קולט עד כמה החיים שלך הם קונפליקט אחד מתמשך בינך לבינו. בין דימויי הגבריות השונים. תבינו, אני אומר לחברים הנשכחים שלי, אנחנו על קו התפר, אנחנו לקויי למידה אבל אף אחד לא נתן לנו הקלה בבגרויות. "אני לא ממש רואה את זה ככה", אומר רשוק, "אני נוטה לחשוב שכל אחד בונה לעצמו את המודל הגברי שלו".

וזה בדיוק העניין, כי פעם לא היה דבר כזה שגבר בונה לעצמו את המודל שלו.

"אולי, אבל אני זה אני. אני לא משווה את עצמי עם שום מודל שהוא".

אתה אולי לא משווה, אבל הנשים שלנו כן משוות אותנו עם המודל של הגבר החדש. יש רגעים שכל מה שאתה רוצה זה לרבוץ לרגע מול הטלוויזיה, לתחוב את היד עמוק לתוך המכנסיים, לתפוס בקבוק בירה ולהתייחד לרגע, לשנייה אחת של הפסקה, עם המודל הגברי הישן. אבל מיד אתה מרגיש לא בנוח עם זה, עם עצם המחשבה. "תשמע, אני עושה את מה שאני מרגיש נוח איתו".

ותגידו, אתם מרגישים שינויים גופניים?

רון: "עד לפני כמה שנים שקלתי 90 קילו, לא עשיתי שום פעילות גופנית ואז החלטתי לעשות שינוי בחיים. נכנסתי לדיאטה רצחנית, התחלתי לעשות ספורט, ירדתי שלושים קילו במשקל, עד שאפילו נראיתי נורא.

כולם חשבו שאני חולה. בהמשך רצתי אפילו מרתון שלם".

לפני עשר או עשרים שנה הייתם אנשים מאושרים יותר? אם הייתם צריכים לדרג את רמת האושר לפי גילאים, 20, 30, ו- 40, איך זה היה נראה?

רון: "אני מרגיש שככל שהשנים חלפו כך נעשינו מאושרים יותר, אבל זה בערכים אבסולוטיים. מגיל 30 עד גיל 40 חל השינוי הכי משמעותי שבנאדם עובר בחיים וזה כולל חתונה, גידול ילדים, בית וקריירה. אלה הן עשר השנים הכי משמעותיות וגם הכי קשות. בגיל ארבעים, אחרי כל השחיקה, בא הבנאדם ותוהה בשביל מה כל זה בעצם. אתה פתאום מבין שהחיים עוברים, שכל הדברים שאמרתי פעם שאעשה עוד שנה, עוד שנתיים, בסופו של דבר לא עשיתי וגם לא אעשה. אולי בפנסיה".