במסיבה המונית, עם אוזניים אטומות לרווחה
זו אותה הוודקה רד-בול המהולה מדי. אותם שוטים שמורמים אל על ונשפכים לצד. אותן הבחורות ואותה האופנה, המבקשת לכסות טפח ולגלות טפחיים, ובינתיים רק חושפת חוסר טעם משווע אחד גדול. גיליתי שהפכתי לבורגנית, אז המצאתי פטנט
הרגע בו הבנתי סופית שאני בורגנית, או מה שמכונה בעגה המקצועית "רקובה", היה דווקא במקום הכי סוער, תוסס ומלא חיות שניתן להעלות על הדעת.
הייתי עם חברה במסיבה המונית, כזו שבה השתייה והריקודים המופרכים מתערבבים זה בזה, עד שכבר לא בטוח מי גרם למה אם בכלל. שתינו ניצבנו על במה ענקית, כשע' בישרה בעליצות שהיא "צריכה לשירותים". פעם, בימי הרווקות הלוהטים, היה זה אות לא רשמי לתחילת הסיבוב המסורתי. היינו מהדסות אל עבר הנוחיות, תוך שאנחנו חולפות על פני המקום כולו, לרבות סקירה קפדנית של הבר על יושביו כאילו היינו מאבטחות אישים לפחות. עתה, בעידן החבר הצמוד, הפך הטקס המסורתי לסיבוב הכרח טרחני של בחורה שנגררת, כלומר אני, בשארית כוחותיה אחר חברתה. וזאת בשל אותו קוד נשי עתיק ובלתי מוסבר: "אני לא הולכת לשירותים לבד, אין מצב. ואם לא תבואי איתי תזכי למבטי שיטנה במשך חמש המסיבות הבאות כולל". אז כיתתי את רגליי. מדדה בעקביי אל עבר הגיהנום הלא ממוזג, שזוהה בנקלה באמצעות תור אימתני - השירותים.
לפי החשק העז של הממתינות להיכנס, רקיעות הרגליים של צפייה דרוכה ומבטי התחינה "תנו לי להיכנס, אני רק שאלה" ("למה אין נייר?"), קל להתבלבל ולחשוב שיצאת בטעות מהמועדון ועתה נגזר עלייך לעבור סלקציה מחדש. אך לא, התור הוא בסך הכל להשתנה בפוזות אקרובטיות בלתי אפשריות בעליל בשטח אתגרי.
ע' נבלעה בין ההמון, או שמא ההרמון, שצבא על הפתחים, ואילו אני נותרתי בחוץ, כיאה לנושאת כלים עלובה. אוחזת בתיק הקטנטן שלה, לוטשת עיניים אל עבר המרחבים הפתוחים, הריקים והמזמינים כלומר, שירותי הגברים.
לפתע, הבליח במוחי רעיון. הווליום שהלם לי בעור התוף כנראה שיבש איזה עצב רופף מלכתחילה, ומצאתי את עצמי הוגה פטנט של ממש: אם אדחף מעט נייר טואלט לאוזניי ייתכן ושאון המסיבה יפריע לי קצת פחות. אוקיי, אני מודה שרעיונות שנהגים בשירותים ציבוריים והם על בסיס נייר טואלט הם לא בדיוק מה שיסלול את דרכי אל עבר פרס נובל לחדשנות, אבל הייתי משועממת, פנויה ונרגנת. להנמיך את הווליום של הזוועה שהתרחשה סביבי היה אך פתרון מתבקש.
כך מצאתי את עצמי באישון לילה ועם אישונים מורחבים, טרוטה מחוסר שינה וחוסר שביעות רצון כללי, תוחבת נייר טואלט לאוזניים ביד אחת, ובידי האחרת מנסה להדוף ריבועים סוררים ממנו שנדבקו לי לנעל.
ע' הגיחה לפתע, אחרי אי-אילו דקות ארוכות של המתנה מצדי, רק כדי לגלות שההמתנה העבירה אותי על דעתי. "אההמממ... ורד", ע' הצליחה להעביר במבט אחד שעשוע ודאגה גם יחד. "הכל טוב?". אני משערת שזה מה שהיא שאלה, כי לפי קריאת השפתיים הממולחת שלי, ע' כרגע שאלה אם "הקץ לקוף", מה שנראה כאופציה יותר מעניינת, אם כי פחות סבירה.
על במה מוגבהת אחת. רק אני והיא נגד העולם
עוד מבט:
זכרונות אהבה מהבולדוג: מצעד הבושה שלי
הולי שין
עשיתי כל מיני דברים (וגברים) שאני לא גאה בהם. סקס בשירותים של מועדון כשהחברים שלי והצוות מחכים בחוץ הוא רק אחד מהם. אני מקווה לבחון את התפתחותי המוסרית מול הרשימה הזאת. בינתיים לא נרשמה התקדמות משמעותית
הנהנתי, כפי שנהוג לעשות במועדונים הומים כשאין לך מושג מה האדם שעומד מולך אמר, והתחלנו במסע הארוך לארץ עוץ. מפלסות את דרכינו לנקודת המוצא שלנו - נרמסוּת תחת מרפקים של זרים על הבמה בצד שמאל. כך מצאנו את עצמנו עומדות, ע' ואני, על במה מוגבהת אחת. רק אני והיא נגד העולם. נדחפות ונעות אקראית עם הזרם, כך שנחסכה מאיתנו הפעולה העצמאית המכונה "ריקוד".
הבטתי בכמה מאות האנשים שפיזזו במרץ לנגד עיניי. איתרתי את הסצינות, שכמו יצאו מתוך תסריט עתיר קלישאות שאבד עליו הכלח. הנה הבחור בשחור משמים, שחותר אל עבר הבחורה בשחור-לא-משמין, שלא שמה עליו. הוא גוחן לעברה ופולט משפט לעוס, והיא לועסת מסטיק בהפגנתיות ומפוצצת לו את הבועה.
זו אותה הוודקה רד-בול המהולה מדי. אותם שוטים שמורמים אל על ונשפכים לצד. אותן הבחורות ואותה האופנה, המבקשת לכסות טפח ולגלות טפחיים, ובינתיים רק חושפת חוסר טעם משווע אחד גדול.
אותם עקבים גבוהים וחוסר עכבות
אור הניאון המסנוור היכה בי ללא רחם, וכך גם ההבנה: זו באמת אותה מסיבה ואותם אנשים. יש כאן שוב את החתיכים שהבחורות עורגות אליהם. ושוב חבורת הערסים, ששתו בחנייה בזול וישלמו על כך ביוקר. אותם הלהיטים בוורסיות חדשות. אותם עקבים גבוהים וחוסר עכבות.
זו רק אני שכבר לא שם. כלומר, אני שם, לגמרי. לרבות הלבוש המוקפד, האיפור המיותר וצעדי הריקוד המהוססים, כמו כולם. אלא שאני עם אטמי אוזניים self-made, כי המוזיקה מחרישה את אוזניי, ואני כבר עייפה, על אף שהמחוגים בקושי נעו אל עבר שעת לילה חד-ספרתית. אני אחרת. זו אני שהשתנתה, כמה מדכא.
"את חושבת שאנחנו עדיין כמו פעם?", אני פונה אל ע' בעיניים מלאות תקווה. ע' רוקדת בהתרסה, מסמנת שכן. "מה, זה שיש חבר אומר שהעולם התהפך, שכבר אי אפשר לצאת לבילוי וסתם ליהנות, אנחנו הבנות?".
ע' מהנהנת לחיוב.
"נכון שחלק חשוב מהיציאות שלנו היה ענייני בנים", אני מתרצה במבוכה. "אבל הנה אנחנו", אני מניפה את ידי בהתלהבות, "שתי פרועות שטורפות את החיים. הכל נשאר כמו שהיה".
אני מניחה יד מרעיפת אהבה על ע'. היא פורעת את שיערה ושולפת עצם כלשהו מסבך התלתלים שלה. "מה אמרת?" היא שואלת. "לא שמעתי כלום, היה לי נייר טואלט באוזניים. באמת אחלה רעיון".
לפנייה לכתב/ת 
גם זה רעיון...
צילום: index open
מומלצים
