טורנטורה: "סיציליה עדיין זורמת בעורקיי"

לבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנטורה יש אובססיה לקולנוע. הוא אפילו עשה ממנה קריירה - סרטו האישי "סינמה פרדיסו", על במאי קולנוע ששב לעיירת הולדתו בסיציליה בעקבות מותו של מקרין הסרטים ששימש לו מורה רוחני, זכה ב-1989 בפרס חבר השופטים בקאן וכעבר שנה באוסקר לסרט הזר.

טורנטורה בן ה-54 הוא הראשון שיודה שהוא נרקומן של קולנוע. "זוהי האובססיה האמיתית שלי", הוא התוודה כשנפגשנו בפסטיבל הסרטים בונציה. "אם הייתי יכול לעשות סרטים בתוך אולם קולנוע, הייתי עושה זאת. זה לא אפשרי, אז במקום, בסרטים שלי תמיד יש סצנה שמתרחשת בתוך קולנוע. חיי התחילו ברגע שנכנסתי לאולם הקולנוע, אז אני לא יכול להתנתק מהקשר הזה, מחבל הטבור שמחבר אותי אל הקולנוע ואל האולם. קולנוע זה גם הדבר היחיד שאני יכול לעשות".

איך הרגשת כשנכנסת לאולם הקולנוע בפעם הראשונה?

"זו היתה מעין תגלית. ואחרי שיצאתי מהקולנוע, הדבר הראשון שהחלטתי זה שאחזור לשם בקביעות. ואכן עשיתי זאת".

אתה זוכר את הסרט הראשון שראית?

"הסרט 'מראה מעל הגשר' של סידני לומט על פי המחזה של ארתור מילר".

טורנטורה חוזר אל אותו רגע מכונן בסרטו החדש "באריה", שפתח את פסטיבל הקולנוע האחרון של ונציה. הפריימים בהם צופה הילד ב'באריה', הם היו בדיוק הפריימים הראשונים שראיתי כילד", הוא מגלה.

הלב עדיין בסיציליה

ב"באריה", שנוחת אצלנו ביום חמישי הקרוב, טורנטורה שוב חוזר למחוזות ילדותו בסיצליה, דבר שהוא עושה אחת לכמה שנים (למשל ב"מלנה" וב"מוכר החלומות"). באריה הוא הכינוי בו תושבי בגרייה במחוז פלרמו נוהגים לכנות את העיירה שלהם. יש הטוענים שהשם באריה לקוח מהביטוי הערבי "באב אל גריד", שמשמעותו "צומת הדרכים של הרוח".

באריה היא גם המקום בו טורנטורה הגיח לאוויר העולם, ושם הוא חי עד גיל 28. "סיצליה זה המקום בו נולדתי, והמקום בו רכשתי את כל כשרונותי ופגמי", אומר הבמאי המוערך. "זה המקום שבו למדתי להכיר את העולם, והמקום בו הבנתי מה הם חלומותי. שם המספר הגדול ביותר של אנשים שמחכים לי, והמספר הרב ביותר של דברים שקשורים אלי ושייכים לי. סיצילה דבקה בי בילדותי וזורמת בעורקיי עד היום".

"באריה". הסתיר את האלימות של מוסוליני?

"באריה" הוא אפוס רחב יריעה העוקב אחר קורותיה של משפחה סיציליאנית במחוז פלרמו בין השנים 1930-1980. אחד הגיבורים הוא רועה צאן שחי בימי השלטון הפשיסטי של בניטו מוסליני, ובשעות הפנאי הוא כותב שירים ורומנים היסטוריים. בנו של הרועה הוא צעיר חדור אידיאלים שפונה אחרי מלחמת העולם השנייה לעשייה פוליטית, וסיפור האהבה שלו לאישה של חייו מלווה בקשיים בשל השתייכותו למפלגה הקומוניסטית.

חלק מהמבקרים טענו שלא הצגת בסרט את האלימות שאפיינה את תקופת שלטונו של מוסוליני.

"זה לא נכון שלא הצגתי את האלימות. הראתי בסרט את העובדה שאף אחד לא יכול היה להגיד אז דבר נגד הממשל הפשיסטי, כי אם הוא היה עושה זאת, הוא היה נזרק לכלא. ברגע שמישהו הביע רעיונות אחרים הוא הוכרז כפושע ונשלח מיד לכלא. אנשים גם גוועו אז ברעב, וגם את זה תיארנו בסרט".

השחזור של באריה לא היה פשוט עבור טורנטורה, גם מהסיבה שחלק מהמקומות אותם הוא מתאר כבר לא קיימים. "לכן בנינו כמעט את הכל בתוניסיה. תשעים אחוז מכל מה שרואים בסרט זה סטים שנבנו על ידינו מחדש". הפקת "באריה" לוותה בהרבה תלאות, מכשולים וצרות. "זה היה מאוד קשה, מעייף ומתיש לעשות את הסרט", מקטר טורנטורה. "סבלנו גם מחוסר מזל. היו הרבה בעיות גדולות".

כמו מה למשל?

"בשום יום של הצילומים לא זכינו למזג אוויר טוב. כשצילמנו בסיציליה ירד גשם בכל יום. ואז אחרי חודשיים של צילומים, עברנו לתוניסיה, שם אמרו לנו שהאביב והקיץ באים מאוד מוקדם. מעולם לא היה לי כל כך קר כמו בתוניסיה. היינו צריכים להפסיק את ההפקה לשלושה חודשים ולחכות שהקיץ יגיע, כיוון שקשה לתאר חיים בסיציליה, כשהשמיים אפורים כל הזמן.

"בעיה מרכזית נוספת הייתה התיאום בין השחקנים. כיוון שהיה לנו מספר עצום של שחקנים וניצבים, התיאום לא היה דבר פשוט, בייחוד כיוון שהיינו צריכים להפוך את לוח הזמנים מדי יום. למזלי, המפיקים שלי מאוד בטחו ותמכו בי בכל המשברים והקשיים. הם גם נתנו לי שליטה מוחלטת ולא הייתה שום התערבות מצידם בתכנים ובעשייה של הסרט. אני חייב להגיד שיצרתי בדיוק את הסרט שרציתי ליצור".

ביקור בסט ריק

התקשורת באיטליה הציקה לטורנטורה וטענה שראש הממשלה השנוי במחלוקת סילביו ברלוסקוני הוא תומך נלהב של "באריה", ניצב מאחוריו ואף ביקר באתר הצילומים. "זה ממש לא נכון", מכחיש טורנטורה. "העיתונים כתבו שהוא בא לבקר אותי בתוניסיה, אבל האמת היא שסיימתי לצלם את הסרט הרבה לפני שהוא הגיע לשם. זה נכון שהוא נסע לבקר באתר הצילומים, ואני אפילו לא יודע למה - מאחר שכבר לא היינו שם, הוא הלך לבקר סט ריק".

מתוך הסרט. אי אפשר היה לביים בסיציליה

כבר בנעוריו הפגין טורנטורה משיכה לתיאטרון (בגיל 16 הוא העלה מחזות של פירנדלו), משחק וכמובן קולנוע. תחילה הוא עבד כצלם ובהמשך ביים סרטים תיעודיים ועבד עבור הטלוויזיה. וכדי לממש את חלומו להיות במאי הוא נאלץ לעזוב את האי ולעקור צפונה. "בזמן שאני חלמתי על יצירת סרטים, לא היה מצב בסיציליה שאפשר לי לעשות את זה", הוא מספר.

בשלהי שנות ה-80 הוא פרץ בסערה עם סרטו השני בסך הכל, "סינמה פרדיסו", ומאז נגזר על טורנטורה לחיות בצילה של ההצלחה של אותו שיר אהבה לקולנוע. סרטיו הבאים, ובינהם "כולם בסדר" ו"אגדת הפסנתרן", זכו

אמנם לפרסים ולהערכה בינלאומית, אבל תמיד הושוו ל"סינימה פרדיסו". ביצירתו של טורנטורה ניכרת משיכה לעולם החלומות, משחקים בין מציאות ואשליה, ווקשה שלא להבחין בהשפעות של פדריקו פליני על עבודתו.

מדי פעם, טורנטורה כאמור קופץ בחזרה לטריטוריה שעיצבה אותו, והוא לא יכול שלא לחוש בשינויים שפקדו את סיצליה מאז שנטש אותה. "הרבה דברים השתנו. יש עכשיו מערכת מאוד חזקה ורחבה נגד המאפיה, מה שלא היה בעבר. כיום זה נורמלי לחלוטין ללכת ברחבי סיציליה ולראות חבורות צעירים שמתאגדות יחד ומפגינות נגד המאפיה. בעבר היה מאוד קשה לעשות את זה. וזה בעיני השינוי הכי חשוב".