לראות את כל הצלקות, הפנימיות והחיצוניות
נסעתי למדבר לסדנה כדי ללמוד לאהוב את עצמי. אחרי שהתמודדתי עם שדי התיעוב הפנימי והבנתי את המניפולציות שהמוח שלי עושה עליי, הגיע הזמן לקבלת שבת מיוחדת ולמחשבות על העתיד. ריפוי עצמי במדבר
- החלק הראשון: עכשיו זו רק אני, אני שמנסה להתאהב בי
אחרי שהיום הראשון במדבר עבר בשלום, במהלך היום השני הפסקתי לפחד להתבונן בעצמי. סמבהבו ניער אותי מסבך המחשבות ודיבר על המוח האנושי. זה אותו מוח ששמע פעם משהו שמישהו אמר לנו, אולי בילדות, אולי אפילו לא התכוון, אבל זוכר הכל - ועכשיו הוא מציק לנו. הוא טוען שאנחנו כל הדברים שאמרו לנו, אפילו שהם לא נכונים.
אנחנו כלואים בדעות של אחרים עלינו, והן לא נותנות לנו לתפקד ומשפיעות על חיינו. אלו דעות שנחקקו בזיכרון פעם ומפריעות לנו לאהוב את עצמנו היום.
אושו מכנה את זה "מניפולציה הדדית". זוהי תלות של עיוורים, בה האחד קובע לשני אם הוא נראה טוב או לא, פועל נכון או לא, טיפש או חכם, יפה או מכוער. העציב אותי לשמוע את זה, מרוב שזה נכון. שתקנו והתבוננו פנימה, כל אחד מרוכז בעצמו.
הגוף שלי נעשה כבד. זה בעיקר הראש, שבכוח ניסה לגרום לי לחשוב על דברים אחרים וצחק עליי שאני משקרת לעצמי. הוא כאב ואחר כך הסתובב, לא רצה לקבל את השינוי שניסיתי לעשות. הייתי חזקה ולא ברחתי, גם כשהסחרור גבר והמוח הפציר בי להתנתק מהכל ולצאת החוצה לשתות.
אחרי שחלק מהתובנות שקעו אל תוך הגוף, שבתי אליו. הגוף שלי הרגיש כאילו אין לו יותר אנרגיית חיים. הוא כילה את כוחותיו במלחמתו במוח. 24 שעות של צלילה אל תוך נפתוליו גילו לי עד כמה המנגנון בתוך ראשי מתוחכם, מהיר ולא מודע.
צפינו בהרצאה של אושו לפני כניסת השבת
בדיוק בזמן צלילי מוזיקה הגיעו אל אוזניי. הם התפזרו על החזה לאט ואז ירדו אל הרגליים, יצרו בי רצון לקפוץ. רקדנו, אוגרים אנרגיה. מצחיק איך כשעושים פעולה שנדמה שמבזבזת אנרגיה אני מגלה שזה הפוך. בסוף הסשן הייתי חיה כולי, כל גופי, ורגליי היו שוב איתנות.
כשיצאנו שוב להפסקה הבטתי בבקבוקי המים ולא הייתי צמאה, בניגוד לרצון לשתות שתקף אותי קודם לכן יחד עם הסחרחורת. הבנתי את כוחו של המוח ושמחתי שלא פעלתי לפיו, לא נפלתי למלכודותיו.
חזרנו לאולם, והפעם גם דיירי האשרם הצטרפו אלינו. הם היו לבושים בלבן, וכך גם אנחנו. החגיגיות הורגשה בחדר וצפינו יחד בהרצאה של אושו. אחריה עשינו קבלת שבת ב"אשרם במדבר", אירוע משמח שציפיתי לו מרגע שנרשמתי לסדנה. ריח החלות הענקיות שנאפות במקום מילא את חדר האוכל עוד מהצהריים, ועכשיו עמדנו לטעום אותן. ישבנו במעגל, הפנים מוארים, ולא רק בגלל הבגדים הלבנים שלבשנו. משהו הזדכך, והרגשנו את זה בגוף, בעיקר בשקיפות של העיניים. לפני הקידוש שרנו שירים, בליווי כלי נגינה, אחוזי ידיים, שותפים לטקס מרגש. יצרנו אור ביחד, תקווה גדולה ובעיקר אמונה. בעיניים בוהקות הודינו לבורא עולם ולכל מי שמסביבנו ואחראי לאיכויות האור והשמחה בעולמנו. אחר כך חילקנו מחלות השבת הנהדרות ואכלנו בבופה של אוכל צמחוני.
נרדמתי עם חיוך על השפתיים באמצע המדבר
למרות העייפות ואפילו שכבר נעשה מאוחר, המשכנו לסשן נוסף עם סמבהבו, פוש אחרון להיום. בסופו יצאתי מהחדר והבטתי בכוכבים. הם הובילו אותי למדבר ונשכבתי על הקרקע, מדמיינת שאין אדמה, אלא רק את הרקיע המנצנץ שאני רואה סביבי. שאלתי את הכוכבים מה טומן לי העתיד והם לא ענו, רק המשיכו לזהור, אולי צוחקים עליי. שאלתי את עצמי את אותה שאלה, ואם יש סיכוי שאצליח לגשר על השנאה העצמית שלי. להפתעתי חייכתי, גיליתי שמשהו בי חושב, מרגיש ואומר שכן, יש סיכוי!
עם חיוך על השפתיים נרדמתי באמצע המדבר, עד שהתעוררתי מרוח קרירה ששלחה אותי בחזרה לאשרם ולשק השינה.
הגעתי ליום השלישי והאחרון. אני מרגישה שחייתי באשרם, בסדנה והכרתי את סמבהבו מאז ומתמיד. מחשבות של זריחה במדבר ואחריהן פרצופים מוכרים מחייכים אלי בדרכי להכין לי קפה של בוקר.
חשבתי כמה מוזר שהיום אסע הביתה. כבר הספקתי לשכוח מכל הצרות שמחכות לי שם. הלכתי לפגוש את כולם לעוד סשן, אבל הפעם – בלי מייק-אפ!
אחרי שנים של הסתתרות הפתעתי את עצמי, ויש בזה משהו אמיתי וחזק מאוד. הרגשתי בשליטה, מחייכת מקרוב ונותנת להם לראות את כל הפצעים והצלקות, החיצוניות וגם הנפשיות.
נוצר בינינו קשר של שותפות גורל
השמש שקעה, מביאה איתה את סופו של היום. משהו קרה כאן. פתאום זה ברור שכולנו מרגישים קרובים. לא הפסקנו להתחבק, ובחיבוקים היתה הבטחה הדדית, ובעיקר הבטחה עצמית לשמור על המודעות, על הנוכחות בגוף ועל היכולת לאהוב. אותנו.
יש משהו באוסף של אנשים בלתי מוכרים אבל איכותיים אחד, אחד, שמתאספים יחד בגובה העיניים באותה סירה למען התפתחות אישית, לא קלה אך מהותית. נוצר קשר של שותפות הגורל האנושי.
היה לי קשה לי לעזוב. כמעט שהתפתיתי להישאר לעוד לילה, לדחות את העולם שמחוץ לסדנה על מבחן החיים האמיתיים שבו עוד קצת. באומץ החלטתי לא לחכות, נתתי חיבוק של אהבה לאחר, ועוד חיבוק עם שותף נוסף לחוויית ההעצמה האישית שלי.
שיכורה מאושר טהור של ניצחון האני על המוח, יצאתי לדרך חזרה מצוידת בארגז כלים חדש. נסעתי בשקט, הכביש התפתל וכבר אפשר היה לראות אורות באופק, מאיימים לנצח את הטבע.
תחילתה של ידידות מופלאה עם עצמי
פתחתי את הרדיו, אבל להפתעתי העדפתי את השתיקה. סגרתי את המכשיר והמשכתי לנסוע בין נפתולי המחשבות שלי. לאט לאט הבנתי, זה לא הסוף. למדתי שיטה ואני נזרקת לעולם הגדול, צוללת חופשי, הפעם עם מצנח.
אני זו שמחויבת כלפי עצמי לדאוג למצנח הזה. עליי לשמר את הכלים שלמדתי, לנסות להשתמש בהם כמה שיותר, לצבור ניסיון ולתרגל. אני יוצאת בדרך לחיים היומיומיים שלי, מלאה באנרגיה שנבנתה במשך שלושה ימים עם 30 אנשים, במודעות גוף חדשה ובמרחב פנימי שלא הכרתי.
מחוזקת בחיבוקים שקיבלתי, עטופה במחמאות שנתנו לי, ולמרבה הפלא גם אני נתתי לעצמי. זו התחלה של ידידות שיכולה להיות מופלאה, ביני לבין עצמי, ואחר כך, אני מקווה ביני לבין העולם.
אחלו לי הצלחה.
לפנייה לכתב/ת 
