חשבתי שאבלע את המקרר, להרגיע את החרדה
עמדתי מול גופתו של בעלי שטרף נפשו בכפו, שבוע אחרי חקירה משטרתית שבכלל לא היתה צריכה להתרחש. שני בנינו עמדו מצידי. שני נשרים צעירים שבדיוק חיממו מנוע ופרשו את מוטת כנפיהם הנהדרות לקראת המעוף הגדול. הכדור שהרג את אביהם ירה גם בכנף אחת של כל אחד מהם
יום אחד צלצל הבחור וביקש ממני ומאביו לפתוח את המֵייל ששלח. עשינו כמצוותו, ואז אני רואה את הילד האינטליגנט שלי לבוש במכנסיים קצרים, גוו עירום, רתום בחבלים משונים, עומד לקפוץ בנג'י מעל איזה נהר עלום אי שם. דמי קפא בעורקי, והילד מסביר לאבא ולאמא שכל סכנה אינה נשקפת לגבו, כיוון שהוא קשור בצורה מיוחדת, הפוך, ויקפוץ אחורנית, בגבו אל הנהר.
הבטתי בכל 190 הס"מ של הילד שלי נופלים לתהום
הוא קפץ, ואני - נשמתי פרחה. השכל שלי חזר ואמר בקול בס נמוך ויציב: "אם הוא שלח את הסרט, הכל בסדר, אם הוא שלח את הסרט, הכל בסדר". הבטתי בכל 190 הסנטימטר של הילד שלי נופלים לתהום. החבל שקשר אותו השתלשל מטבורו בעודו נזרק אחורנית ושואג בפחד שמח, החבל הלך ונפרש ונמתח, ואני חשתי שהוא נקרע ממני, פשוטו כמשמעו, חבל הטבור שקישר ביני לבינו – ניתק. המחשבה הראשונה שלי היתה, שאם הוא העז לקפוץ בנג'י, על הסיכון העצום שהיה כרוך בכך עבורו, הוא כבר יקבל את כל ההחלטות בחיים שלו בעצמו. אני אינני אחראית יותר. שנינו משוחררים.
וכך היה.
זמן קצר לאחר מכן, בכורנו הלך אחרי המוזיקה ועבר לגור בבוסטון. נסעתי איתו ועזרתי לו להתארגן. הגיע רגע הפרידה, הייתי צריכה לחזור לארץ. עמדתי בשדה התעופה בבוסטון. קול פנימי אמר וחזר ואמר "את משאירה כאן את הילד שלך, את משאירה כאן את הילד שלך". הסברתי לו שהילד גדול ולמעשה הוא עוזב אותנו. לא עזר. הקול המשיך בשלו. לא יכולתי לסובב את גבי לילד שלי וללכת, ולא רציתי לפרוץ בבכי לפניו. נפרדתי במבוכה גמלונית ולא אופיינית.
התמקדתי בתענוג של לֶק אחרי לֶק
מיד כשסובבתי את גבי החלה מסתחררת בתוכי מערבולת חרדה שחורה. ככה לא יכולתי לטוס בוסטון ניו-יורק, ניו-יורק ת"א. לא היה לי מושג מה לעשות. פתאום קלטה עיני דוכן של "פרוזן יוגורט". צורתו של גביע הקונוס העצום התאימה בדיוק למשפך החרדה שאיים לשאוב את כולי לתוכו. קניתי אחד כזה. התיישבתי והתחלתי לאכול את היוגורט הקר לאט לאט. לא הייתי רעבה, לכן הגלידה לא החליקה לקיבה, אלא עשתה דרכה הישר לבור השחור של מערבולת החרדה, שחשבתי שלעולם לא יתמלא. חשבתי שאצטרך לבלוע את כל המקרר כדי להרגיע את המקום ההוא. התמקדתי בתענוג של לֶק אחרי לֶק ועקבתי אחרי תחושת ההתמלאות הלבנה מתוקה שהלכה ודחקה את הבור השחור והמר. אחרי שסיימתי את המנה הענקית ישבתי שם כבדה ויציבה ואז צלצלתי לבני. מעברו השני של הקו גיחך הגבר הצעיר ואמר "אחרי שלוש שנים בהנדסה קרבית, אחרי ג'נין ולבנון, אני חושב שאוכל להסתדר בבוסטון".
הוא צדק, כמובן.
ואני ידעתי שהוא גדול, והוא יקבל את ההחלטות של חייו מכאן והלאה.
וכך היה.
ושנים אחר כך הגיע הרגע הנורא. הנורא. עמדתי מול גופתו של בעלי שטרף נפשו בכפו, שבוע אחרי חקירה משטרתית שבכלל לא היתה צריכה להתרחש. שני בנינו עמדו מצידי. שני נשרים צעירים שבדיוק חיממו מנוע ופרשו את מוטת כנפיהם הנהדרות לקראת המעוף הגדול. הכדור שהרג את אביהם ירה גם בכנף אחת של כל אחד מהם. עמדו לידי שני גברים צעירים, ירויי כנף. ובאותה שנייה, באינסטינקט של חיה המשמרת חיי ילדיה, כופפתי את גווי ישר לפנים, החזקתי חזק, פרשתי ידיי לצדדים בכוח, והייתי לכַּן המראה.
הלאה, אמרתי להם בליבי, הלאה. עופו לחיים שלכם. כל מה שהיה - היה. כל השמחה והאהבה והכישרון, והיכולת, והכוח והשחרור, את כל אלה נָתַנוּ לכם והם קיימים. קחו אותם ועופו הלאה. פצועים, אבל עפים - הלאה.
וכך היה.
