מבטה הכחול חדר לעיניי ופילח את נשמתי
במצב כזה יש רק שתי אפשרויות: להקדיש את יתרת ימיו לחיפוש אחריה, או למחוק אותה לחלוטין מהתודעה. אני בחרתי באפשרות השנייה. הטרמפיאדה, סיפור אמיתי
טרמפיאדה בצומת גדרה. יום חמישי אחר הצהריים, לפני הרבה שנים. קבוצת חיילים וחיילות מנסה להידחס לרכב מסחרי שהואיל לעצור. בזריזות שרק חמשוש ממשש-ובא יכול להוציא מלובשי מדים, משתחל לו נחש החיילים לקרביו של הרכב, כשאני בזנבו.
כשמגיע תורי לעלות, מסתובבת לפתע לאחור החיילת שלפני, ובמבט מתנצל, מבויש משהו, מודיעה לי שכבר אין לי מקום. אלא שבסיטואציה שנוצרה, פני כמעט פגשו את פניה, ומבטה חדר לעיניי ופילח את נשמתי. היו לה עיניים כחולות וגדולות, מביעות, שקלטו מיד את השפעתן על מבטי שלי ואהבו את מה שהן רואות, מה שהחמיר אצלי את התגובה למבטה שלה.
בפיזיקה קוראים לזה רזוננס. זה מנגנון, שאם לא מרסנים אותו, יכול להוביל לקריסה מידית של מערכות. ואכן דלת הרכב שנטרקה בפני קטעה את הרזוננס רגע לפני קריסתי שלי. נשארתי נטוע במקום לפחות עוד עשר דקות, מלווה במבטי את הרכב המתרחק ובתוכו חיילת ח"א עם מבט שכמותו לא פגשתי מאז.
במצב כזה, יש לו לבנאדם שתי אפשרויות בלבד: או להקדיש את יתרת ימיו לחיפוש אחר אותה חיילת, או למחוק אותה לחלוטין מהתודעה. אני בחרתי באפשרות השנייה. כל חוויה היתה הופכת טפלה לנוכח אפילו שריד מאותו מפגש, וממש לא היה לי קצה חוט איך להגיע אל החיילת.
באוזני לוחש קול נעים "זאת אני!”
וכך חזרתי לי לשגרת יומיום בעוד איזה בסיס צבא מיותר, עד שיום אחד, שבועיים לאחר אותו מפגש, קוראים לי לטלפון, ובאוזני לוחש קול נעים "זאת אני!”.
“מי זאת אני?” אני שואל בשיא התמימות.
“אני מהטרמפ. מה, אתה לא זוכר?!".
היא, כנראה הבנתם, בחרה באופציה הראשונה. במשך אותם שבועיים היא הפכה עולמות כדי לברר מיהו אותו חייל מהטרמפ, ועד היום אין לי מושג איך היא הגיעה אלי. “אל תישאל...” השיבה כשהקשיתי. ולמרות, שכאמור, מחיתי מתודעתי כל זכר לאותו מפגש, אותו מבט, אותן עיניים, החלו צפות להן מקרקעית התת-מודע, ותוך דקה הייתי חזרה שם, מעורפל חושים באותה טרמפיאדה.
לא הספקתי להגיד לה שהיא לא עשתה צחוק מעצמה
אבל דקה, בשביל החיילת, במצבה, היתה הרבה יותר מדי זמן. אין מילים לתאר את האכזבה שניכרה בקולה כשהבינה שאני לא בחרתי באפשרות הראשונה ולא ביליתי את השבועיים ההם בחיפושים נואשים אחריה.
השיחה הסתיימה מהר מאוד, ומאז לא שמעתי ממנה. לא הספקתי להגיד לה שהיא ממש לא עשתה צחוק מעצמה, ואיזה חותם אדיר השאירה עלי, אפילו עכשיו, שנים אחרי, כשבכל היכרות חדשה עם בחורה אני מחפש לשווא את אותו מבט נדיר. ומצער מכל - אין פה אפילו לקח שאפשר להפיק.
- יש לכם סיפור עם טעם של החמצה? כיתבו לנו
ואולי נפרסם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
