מסתבר שאח שלי הומו. כן, אח שלי הומו
הוא אוהב גברים כמו שאני אוהב נשים, וזה הרבה. אני מסתכל עליו ומבין שיש הומואים שלא עוסקים כל היום ב"להיות הומואים". הם גברים רגילים לגמרי, שירתו בצבא ומנהלים ביד רמה. ואני רוצה לדבר איתו, ולשאול שאלות כמו מתי הוא הבין שהוא כזה
אבל הפעם זה שונה. הפעם מדובר באחי הקטן. מסתבר שלא סתם ירדנו עליו שהוא מטפח את עצמו כמו כוסית כשעוד גר בבית, קונה לעצמו קרמים ושמפואים שונים ומשונים ולובש חולצות צמודות. אבל הכל היה בצחוק, כי הוא ממש לא נראה כזה ולרגע לא חשבנו שהוא כזה. ועכשיו, לפחות כרגע, כל המהות שלו כאילו מצטמצמת פתאום למילה אחת קטנה:
הומו.
והתברר לי גם שהיה לו בן זוג, המון זמן. הוא אהב אותו וגם ההוא אהב אותו בחזרה. הם אפילו גרו יחד. כן כן, השותף של אחי לדירה, זה שתמיד חשדנו בו שהוא קצת הומו ולא הבנו למה אחי כל כך נחמד אליו, התגלה כהרבה הומו, וכבן זוגו של אחי במשך שנים. וכשהם נפרדו אחי הקטן היה עצוב ושבור כמו שאני לא הייתי אף פעם עם נשים.
ולמרות שאני "נאור" ומודרני ומבין עניין ומקבל ואוהב את אחי כמו שהוא וכיוצא באלה קלישאות מלא החופן, למרות כל זאת לא ניחמתי אותו ולא דיברנו על זה. לא ממש. כי לא באמת הבנתי ולא באמת הזדהיתי. אז החבר שלו עזב. נו, עוד הומו אחד. יש הרבה אחרים בתל אביב. רק כשקלטתי שבאמת נשבר לו הלב הבנתי (גם אם לא הפנמתי) שלהיות הומו זה לא רק מכניקה. לא רק סקס. להיות הומו לא מצמצם את העולם שלך לבולבולים וישבנים ודגלים צבעוניים וצעדות גאווה עליזות.
להסתכל על גבר וממש, אבל ממש לרצות... לנשק אותו
בעיני רבים, המילה הומו מתקשרת מיד למין אנאלי חסר רגש, כאילו שזו מהות העניין. מכאן גם הכינויים הענוגים "בוחש בשוקו", ו"נושך כריות". אבל להיות הומו לא קשור רק למין ולא להתרגשות מהחוויה המינית השונה (רצון בהתנסויות חדשות ושונות לא הופך אדם להומו). בעיניי להיות הומו מסתכם בלהסתכל על גבר וממש, אבל ממש לרצות... לנשק אותו. נשיקה רכה, מרפרפת, נוגעת לא נוגעת. נשיקה ארוכה ועמוקה, עם חיוכים וצחוקים ואהבה. כמו שמנשקים אשה. כמו שאני מקווה שיצא או ייצא לכם לנשק לפחות אדם אחד בחיים שלכם.
אני רוצה לדבר איתו, ולשאול שאלות
ואני מסתכל על אחי ומבין גם שיש הומואים שלא עוסקים כל היום ב"להיות הומואים" (כמו שזה נראה לפעמים בטלוויזיה). יש הומואים שהם גברים רגילים לגמרי, נורמטיביים לחלוטין, עם אופי אגרסיבי, שירתו בצבא ומנהלים ביד רמה צוות עובדים גדול. ואני רוצה לדבר איתו, ולשאול שאלות כמו מתי הוא הבין שהוא כזה (והרי היתה לו חברה שהוא בפירוש אהב), ומתי הוא השלים עם זה והפסיק ל"הילחם בזה". ואני רוצה לנחם אותו ולהיות שם בשבילו כשקשה לו, אבל עם כל "הנאורוּת" שלי אני בסוף מובך מכדי לנהל שיחה אמיתית.
אז אני לא, ובמקום אני שואל שאלות שטחיות, שעוברות "ליד", כדי לקבל תשובות שלא יביכו אותי (ואולי אותו?). ואני רק מקווה שהחברים שלו נאורים יותר ומכירים אותו יותר ותומכים בו יותר ממני, כי בסופו של דבר הוא אחי ואני אוהב אותו ומגיע גם לו שיתמכו בו ושיהיה לו רק טוב.
והואיל וזה מה שיש והוא מי שהוא וזה כבר לא ישתנה, נותר לי רק לקוות שיום אחד אוכל לקבל את זה ברמה שאוכל לנהל איתו שיחות אמיתיות בלי לחשוש מלשאול שאלות מסוימות ובלי להתבייש לשמוע את התשובות...
לפנייה לכתב/ת 
