"ריאליטי זה כמו לשתף פעולה עם השטן"

אחרי שנים ארוכות בהן התבונן בסט הצילומים מתוך עדשת המצלמה ורכש לעצמו מוניטין כאחד מצלמי התעודה הצעירים הטובים בישראל, איתי רזיאל החליט שהגיע הזמן לעבור לכסא הבמאי. מהר מאד הבין שלמרות הניסיון הרב שרכש וההערכה בשטח – שגובתה, בין היתר, בפרס פורום היוצרים הדוקומנטרים על עבודתו בסרט עטור השבחים "בובות של נייר" של תומר היימן - אף אחד לא מתכוון לתת לו את ההזדמנות.

בסוף השבוע הקרוב הוא יציג בפסטיבל הסרטים הקצרים ShortShorts בטוקיו, את "מקודשת", סרט ביכורים שיתמודד בין היתר מול סרטה של נטלי פורטמן. בראיון ראשון ל-ynet הוא אומר בהשלמה: "אמרתי לעצמי שאם אף אחד לא נותן לי הזדמנות, פשוט אעשה סרט לבד ונראה מה יקרה".

הסרט, בכיכובם של בקי גריפין, גיא אריאלי וגיל דסיאנו, הוא הייקו קולנועי, מינימליסטי ונטול מלל. בסיפור העלילה, שמתרחשת יום לפני החופה, יש גבר, אישה, שמלת כלה ובית מלון. "התסריט נולד מתוך שברון לב שחוויתי, תחילת מערכת יחסים שנראתה מבטיחה והתפוצצה לי בפנים", מספר רזיאל, "חשבתי כמה מדהימה יכולה להיות האהבה ואיך החיים שלנו שבירים והכל יכול להתהפך עליך ברגע. זה נשמע לי כמו אחלה נושא לסרט".

לב שבור שהתאחה כסרט

שברון הלב הותיר את רזיאל משותק ואחרי שנים של צילומי תכניות ריאליטי, הוא מאס בז'אנר והעדיף להתבטל ולחכות שמשהו סופסוף יקרה. ביחד עם הצלם עופר דורי, חבר ושותף לדרך, החליט לממש את התכנית במסגרת "פרויקט 48", מסגרת בינלאומית ליצירת סרטים בזמן מוגבל. "עשינו סיעור מוחות, ניסינו לכתוב טקסט וכל מה שכתבנו נשמע לנו לא טוב", הוא אומר, "בשלב מסוים אמרנו: בוא נעשה אותו יפני: שקט ומדויק, לא פטפטני, עם מצלמה שלא זזה. זה היה הרעיון. זה גם מה שיצא".

מה לְצַלם וּלְכִּסֶא הבמאי?

"הצורך לומר בקול רם מה אני חושב ולהשפיע על התוצאה. בא לי להיות יותר אקטיבי. צלם בוחר מה להראות ואיך לצלם, אבל בסופו של דבר את ההחלטות המרכזיות מקבל מישהו אחר. צילמתי הרבה מאד סרטי תעודה שאני גאה בהם (ביניהם "אביב", "אאוט אוף פוקוס" ו"שחור על גבי לבן" - גם הם פרי שיתוף פעולה עם היימן. מ.י.).

מקודשת. בסוף השבוע ביפן (צילום: עופר דורי) 

"צילמתי הרבה יותר מדי תכניות ריאליטי בשביל הפרנסה. כשאתה מצלם 'יורדים בגדול', 'הדוגמניות', 'השגריר', 'רצים לדירה' ו'הישרדות', בסוף היום אתה שואל את עצמך אם בשביל זה למדתי קולנוע. אני אוהב קולנוע ומאסתי בזה. צילום זה מקצוע מדהים, כי אתה דג רגעים קטנים אבל בסופו של דבר בתכניות הריאליטי, קוצצים את זה דק ועושים על החומר מניפולציות רעות בעריכה".

"לפעמים זה הרגיש כמו לשתף פעולה עם השטן. ואני בכלל לא מדבר על כל המחדלים בתכנית כמו 'הישרדות', בכל הנוגע ליחס של ההפקה לצוות והתנאים הבלתי נסבלים. בשלב מסוים אמרתי שנמאס לי מלהתקשקש ומהפחד, שמרד יכול לפגוע לי בפרנסה. אני רוצה יותר".

הישרדות זו כבר לא אופציה. "מגיע לנו יחס טוב יותר"

לטענת רזיאל, הוא הפך מורד בניגוד לרצונו. היום הוא אומר שבתכניות הריאליטי הוגדר כ'טראבל מייקר' כי פתח את הפה בכל הנוגע ליחס ראוי לאנשי הצוות הטכני. "אמרתי שמגיע לנו יחס טוב יותר, שאנשים שמצלמים יום שלם על סט ראויים למים, לתנאים מינימליים, לבטיחות. בערוץ 10 ובחברות ההפקה, לא אהבו את זה. לא נעים לשמוע את האמת".  

מורד בעל כורחו

בניסיון לשנות את המצב, הצטרף רזיאל ביחד עם צלמים נוספים לאיגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה (אק"ט). "הכסף מדבר והיום קיצוצים מורגשים בכל מקום", הוא אומר, "הפקות ענק טלוויזיוניות משתמשות במה שנהוג לכנות 'צלם קטן', בוגר טרי של בית ספר שאוסף חומרים לתכניות כמו 'האח הגדול' או 'משפחה חורגת' תמורת 300 שקל ליום. בסופו של דבר החומרים האלה עולים לשידור. בערוצים המשדרים בוכים שאין תקציב, אני נוטה להאמין שאיכשהו הכסף פשוט לא מגיע מלמעלה למטה".

משבר האמון הפרטי לצד המשבר בערוץ 10 והקפאת ההשקעות בתכנים חדשים בערוצי הטלוויזיה, התלבש יפה על המהפך בחייו של רזיאל. בסופו של דבר החליט לוותר על השתתפות ב"פרויקט 48", שמעמיד כתנאי ליוצרים הגרלה של ז'אנר וקריטריונים. "ההגרלה היתה מכה. היינו אמורים לעשות סרט בז'אנר המדע הבדיוני. אחרי שערערנו, נדרשנו לעשות סרט תקופתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לנו ציוד, צוות ושחקנים, בשביל מה אנחנו צריכים את המסגרת? החלטנו לוותר על התחרות ואני מאד שמח על כך".

הייקו קולנועי, מינימליסטי, שקט ולא פטפטני (צילום: עופר דורי) 

"בואי נגיד שזה להכניס רגל למים, לבדוק מה העומק ואז לקפוץ. קודם לכן ביימתי רק תרגילים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. לא היה לי מושג שאני יכול לעשות את זה. עכשיו, אחרי שעשיתי את הסרט ואני גאה בו, אני רעב לעוד. החלטתי שאני רוצה להתעסק בקולנוע כשראיתי בפעם הראשונה את 'בלוז לחופש הגדול'.

הייתי ילד, בכיתי כמו תינוק ובאותו הרגע הבנתי את הכוח שיש לתמונות על מסך. חשוב לי להשפיע, לומר משהו, לרגש. בינתיים זה לא קרה, אבל אני מרגיש שאני מתקרב לשם".

"בעולם נותנים מקום של כבוד לסרט הקצר. 'מקודשת' התקבל לשמונה פסטיבלים בינלאומיים עד כה, אבל נכון לעכשיו הוא לא מצא בית בישראל וזה נורא מצער. יש אלפי סרטים קצרים מצוינים שנעשים מדי שנה בישראל, יש מלא סטודנטים מוכשרים ויוצרים שעושים סרטים, אבל אין להם איפה להקרין אותם. במקרה הטוב, משדרים סרטים ברצועות מיוחדות של הרשות השנייה. אני חושב שהיה אפשר למלא משבצות שידור בתוכן הזה או להציג אותו, כמו בצרפת, לפני הקרנות של פיצ'רים בבתי הקולנוע. זו יכולה להיות מחווה בעלת משמעות אדירה לקידום יוצרים צעירים".