שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התחלתם כיזיזים ופתאום מישהו רוצה יותר
    מדובר בנושא רגיש, שאין בו אשמים. בסך הכל אמנם שני אנשים נכנסו לסוג של מערכת מסויימת עם הצהרת כוונות מסויימת, וזה בסדר. יחד עם זאת, דברים יכולים להשתנות, וגם זה בסדר. אי אפשר לשלוט ברגשות, כך שאם משהו מהצדדים פתאום מרגיש משהו, זה לא שהוא עשה משהו נורא והפר חוזה
    רבות דובר על ההמצאה הזאת של המאה ה-20 בתחום של מערכות היחסים בינו לבינה - היזיזוּת. ללכת בלי ולהרגיש עם, או ההפך. יש מי שדוגלים בשיטה, יש מי שמתנגדים, יש מי שמוצאים בה אופציה מצויינת ויש מי שרואים בה פחדנות לשמה. בכל מקרה, כמו בכל דבר, יש לה יתרונות וחסרונות.

     

    היתרונות - סקס. יחסית קבוע

    סקס קבוע עם אדם שכבר מכירים, מחבבים, ואי לכך ובהתאם לזאת פתוחים בסקס ונהנים בו, רק בלי ההתחייבות של מערכת יחסים רצינית. מעולה לאנשים שלא נמצאים במערכת יחסים, ועדיין רוצים ליהנות מפעילות גופנית בריאה, בלי הצורך ללכת ולחפש כל פעם מישהו חדש בחוץ, או/ו בלי הכורח לריב על מי מוריד את הזבל. לשאלה אם זה רק לסקס אז למה לא פשוט לאונן התשובה פשוטה: סקס זה לא אוננות. בסקס (טוב) יש גם פעולות מהנות מעבר לפורקן מיני, יש אינטראקציה, אינטימיות, נשיקות, ליטופים, ליקוקים, ואני אעצור בזה לפני ש...

     

    החסרונות - סקס. יחסית קבוע

    מצד אחד סקס קבוע זה דבר טוב ובריא, משחרר לחצים ומתחים. מצד שני, כשיש סקס קבוע שלא בתוך מסגרת מערכת יחסים מחייבת לפעמים פשוט מפסיקים לחפש מישהו אחר שיכול להתאים לזוגיות, ומכאן מתקבעים על אותו יזיז/ה ולפעמים גם מפתחים תלות. לשאלה אם כבר מתקבעים אז למה לא לקחת את זה הלאה התשובה פשוטה: כי סקס קבוע זה לא מערכת יחסים. במערכת יחסים (טובה) יש גם הרבה פעולות שלא קשורות לחדר המיטות, יש גם הרבה רגשות שלא קשורים רק במשיכה, יש הרבה יותר מחויבות, לטוב ולרע, ולכן לא כל מי שנחמד לשחק איתו ב"אבא-אמא" גם רוצים להפוך איתו לאבא-אמא על אמת.

     

    אם כך, נראה שכפות המאזניים שוות, ויזיזות היא הפתרון האולטמטיבי לכל הפנויים והפנויות שלאו דווקא מעוניינים במערכת יחסים מחייבת, אבל עדיין מעוניינים ביחסי מין מהנים בלי פעילות הפיק-אפ הקודמת להם. אבל אליה וקוץ בה: נראה שהבעיה המרכזית היא היכולת לנתק רגשות "כבדים" יותר מהמערכת היזיזותית, או יותר נכון - חוסר היכולת הזו.

     

    בסופו של דבר, נקודת המשבר של היזיזות היא כשאחד הצדדים רוצה יותר והצד השני לא. והנקודה הזו תמיד מגיעה, במוקדם או במאוחר.

     

    אני לא מדברת על אלו שכבר היה להם רגש לצד השני והסכימו ליזיזות רק בתור ברירת מחדל, כי הבינו שזה כל מה שהם יכולים לקבל במקרה הזה, כמו במקרה ה"טוב, נהיה ידידים, אולי היא/הוא יתאהבו בי עם הזמן" (רעיון גרוע!). אני מדברת על זוג יזיזים שמח ומבדח, שבעקבות הזמן הנחמד שבילו יחד והסקס הפורה והמוצלח ביניהם, אחד מהצדדים התחיל להיקשר לשני קצת יותר מהאחר.

     

    יש שיגידו שנשים הן אלו שבדרך כלל לא יכולות להשאיר את זה רק ב"זה", משמע, רק בסקס, ורוצות יותר, כי הרי "נשים מתאהבות בכל מי שמדגדג להן את הדגדגן". בעיניי הרעיון הזה לא ממש נכון, יש נשים שבהחלט יכולות להפריד בין סקס לאהבה ולא מעוניינות במערכת יחסים רצינית עם כל אחד כברירת המחדל שלהן. בנוסף, אני מכירה כמה גברים שרצו לעלות מדרגה ולשדרג את היזיזות למשהו יותר רציני ונתקלו בסירוב מהצד הנשי. ולא, לא ראיתי אותם בתוכנית ספיישל ביזאר של "ריפלי - תאמינו או לא", אלא נתקלתי בהם בחיי האישיים. זה קורה.

     

    כך שנראה לי שזה לא קשור כל כך למגדר כמו למצב הצבירה של האנשים שנמצאים במערכת היזיזותית, אם הם פנויים רגשית, אם הם מעוניינים להיכנס למערכת יחסים יותר מחייבת, אם הם נוטים להתאהב יותר מהאחר וכו'. אז הבנו, אחד רוצה יותר. מה אז?

     

    מדובר בנושא רגיש, שאין בו אשמים. בסך הכל אמנם שני אנשים נכנסו לסוג של מערכת מסויימת עם הצהרת כוונות מסויימת, וזה בסדר. יחד עם זאת, דברים יכולים להשתנות, וגם זה בסדר. אי אפשר לשלוט ברגשות, כך שאם משהו מהצדדים פתאום מרגיש משהו, זה לא שהוא הפר חוזה. מצד שני, גם אי אפשר להאשים את הצד השני שנשאר דבוק להסכם המוצהר הראשוני.

     

    כשהייתי ילדה אמרתי שבגיל 26 אני אתחתן. אז אמרתי. כשהייתי בזוגיות בגיל 23 אמרתי שהוא יהיה החבר הראשון והאחרון שלי. אז אמרתי. כשהייתי בת 28 ורווקה, אמרתי שאם אני אגיע לגיל 35 ועדיין אהיה רווקה, אני אלך לבנק הזרע. אז אמרתי. שום דבר מהדברים האלה באמת קרה לפי התוכניות המוקדמות. וזה בסדר. וכך גם עכשיו...

     

    היה לי כיף, אבל עכשיו כבר לא כיף יותר

    לפני בערך שנה אמרתי שמתאים לי קשר של יזיזות. אז אמרתי. עכשיו זה לא מתאים לי יותר. היה לי כיף, אבל עכשיו כבר לא כיף יותר. לא כיף יותר מפני שאני קולטת שאני נקשרת, אני קולטת שאני נתקעת ולא מחפשת שום דבר מעבר, ואני קולטת שזה לא מה שאני באמת רוצה יותר. אולי אני לא יודעת מה אני כן רוצה, אבל אני יודעת שאני לא רוצה את זה. כלומר, לא רק. אני מרגישה שככל שהאינטימיות המינית גוברת והופכת לקבועה יותר, כך הלב שלי מתחיל להצטרף לחגיגה, גם אם הוא לא ממש היה ברשימת המוזמנים.

     

    מצד אחד מאוד קשה לוותר על סקס טוב. וכמה שהוא יותר טוב, ככה זה יותר קשה. מצד שני, אם אתה מתחיל להרגיש, אז להכניס את עצמך בכל הכוח למקום שאתה מודע לכך שיכול לפגוע בך זה מזוכיזם בהתגלמותו. מצד שלישי, אני חושבת שאם לא תדבר ולא תפתח את הנושא, לא באמת תדע איפה אתה עומד ויותר נכון איפה הצד השני עומד.

     

    פותחים את הפה ואת הלב ומדברים. על הכל

    אז מה עושים? פותחים את הפה ואת הלב ומדברים. על הכל. על המצב, על זה שהוא השתנה כי מתחילים להרגיש משהו, על זה שמרגישים פגיעים בעקבות זה, ובודקים מה קורה אצל הצד השני. גם אם התשובה היא "וואלה, אני לא מרגיש ככה", עדיף לדעת את האמת ולא להיאחז בתקוות שווא. ואז להחליט לפה או לשם. בעיניי אם הצד השני לא מעוניין ביותר, אז די. עדיף כלום מכמעט.

     

    ולגבי הצד השני: הדרך הנאותה להתנהג היא להגיד את האמת, כל האמת, ושום דבר חוץ מהאמת. אם גם אתם מרגישים משהו, אולי זוהי תחילתה של חברות נפלאה. ואם אתם לא מרגישים אותו הדבר - שחררו. זה קצת מגעיל והרבה מאוד אגואיסטי להמשיך ולנסות למשוך את זה, רק בגלל שאתם נהנים מהסקס, כשאתם מבינים שהצד השני מתלבט, פגיע, ואולי עקב ההתעקשות שלכם להמשיך משהו שכבר שינה את צורתו גם סובל - עדיף לגמור את זה כידידים, להגיד "היה טוב וטוב שהיה" ולהמשיך הלאה, אל המרחק.  

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים