אחרי ארבעה ילדים יחד - סוף סוף מתחתנים
חשבנו להתחתן לפני שיראו לי בטן. אחר כך חשבנו שעדיף להתחתן עם בטן ולא עם תינוק. החתונה נדחתה בגלל מצבו הבריאותי של אבי ז"ל, שהיה חולה אז בכל המחלות הנוראיות יחד. אני לא יודעת אם חיכינו שימות או שיחיה ואז נתחתן
שלא יובן כאן שלא אהבתי את הגבר שלי. אהבתי אותו ורציתי בו וחשקתי בו, ובעיקר - לא האמנתי שמכל הבלונדיניות ומכל היפהפיות הוא יבחר דווקא בי. אלא שהייתי בהריון והייתי בטוחה שהמשפחה המורחבת שלי לא תראה את העניין בעין יפה, וזה יכול להתפתח ולהגיע למקומות לא נעימים. אז יעצו לי בשקט להתחתן וזהו.
ארזתי את מה שיכולתי להכניס לשתי מזוודות ועברתי לחיות איתו. חשבנו להתחתן לפני שיראו לי בטן. אחר כך חשבנו שעדיף להתחתן עם בטן ולא עם תינוק. החתונה נדחתה בגלל מצבו הבריאותי של אבי ז"ל, שהיה חולה אז בכל המחלות הנוראיות יחד. אני לא יודעת אם חיכינו שימות או שיחיה ואז נתחתן.
נולדה בתנו הבכורה, ואני נותרתי עם אותה הטבעת מאותו הלילה בפאב. מכיוון שהיינו זוג ככל הזוגות הנשואים, העניין המשפחתי די דעך, ואת בכורתנו קיבלו למשפחתנו, אם כי השמחה היתה בעיקר בצד האשכנזי, בצד שלו. אבל גם אמא שלו אמרה לי שכדאי לי להתחתן ("את מבינה... הגברים של היום..."). אבל כשדיברנו שוב על חתונה ולבתנו הבכורה כבר חגגנו יום הולדת ראשון, באה הבשורה המבלבלת שאני שוב בהריון. מצבו של אבי הדרדר עוד יותר, ולא נראה היה שנתחתן ונשב שבעה באותו הזמן. אז העניין נידחה ונידחה, והיינו למשפחה עם שתי בנות יפיפיות ובן זכר.
מסרתי לו את המשפחה בעבור שקט תעשייתי
מכיוון שהיינו משפחה מאושרת, לא עשינו עניין גדול מהחופה, גם לא בזמנים הפחות טובים של הזוגיות, שכדי להצילה חשבנו לתומנו שילד נוסף יעזור. אז כשבננו הרביעי בא לעולם, הזוגיות כבר היתה מרוסקת. אישי עסק בענייניו, ואני, שפתחתי חנות בגדים, כבר הייתי במקומות אחרים, הייתי בעניין של לעשות כסף והרבה. הוא ביקש את ריקי החמודה שהיתה לו, ואילו אני דהרתי לתוך העסקים. העוני של ילדותי רדף אותי, וההצלחה בעסקים נתנה כוחות להמשיך, בלי להסתכל לצדדים.
ואז הוא לקח את חפציו והלך לו.
את ענייני פירוק המשפחה נתתי בידי אחד מעורכי הדין שלי. מסרתי לו את המשפחה בעבור שקט תעשייתי. יומיים בשבוע לפחות הילדים אצלו, כל השבתות החגים והחופשות של הילדים אצלו. לי אין זמן לכל אלה.
עשר שנים של לבד אבל איתו, איתו אבל לבד לבד.
לא חיפשתי לו מחליף, לא הייתי זקוקה, מי שביקש להתקרב אלי היו אלה שביקשו להתקרב אל הכסף שצברתי, אל הרכוש. כולם ידעו שעם ריקי כדאי לעשות עסקים, ידה פתוחה והיא אוהבת להראות את העושר שלה לכולם. בית גדול, מכוניות הכל.
באוגוסט לפני שלוש שנים עשו לו הילדים מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתו ה-50. הבנות ביקשו שאגיע למסיבה שהן עורכות לאביהן. חשבתי שזו שטות, אולי בדיחה רעה, אבל הן לא הרפו, ואני אט אט נכנעתי להן, עד שאמרתי "אחשוב על זה".
ידעתי בתוכי שאני רוצה אותו, רוצה אותו מאוד מאוד, פחדתי מהרגע שנעמוד זו מול זה, פחדתי פחד מוות שיגרש אותי מעליו, שישאל בבוז מה הביא אותי אחרי כל כך הרבה שנים, פחדתי מהמבטים של החבר'ה שלו, מאימו שגם את הקשר איתה ניתקתי, מהמבטים של אחיו.
ביום המסיבה הייתי מבולבלת. מצד אחד הבטחתי, גם הבנות סיפרו בשמחה לסבתות ולדודות שאמא שלהן תגיע למסיבה. ראשי היה סחרחר וחשתי חולשה בכל הגוף, בעיקר הרגליים. ויתרתי על מספרה למרות שהזמנתי תור, והמאפרת הקבועה שלי אמרה לי שאני נראית חצי מתה.
החבר של הבכורה בא לאסוף אותי. היו שם אולי מאתיים ויותר מוזמנים, זיהיתי את כולם, למרות שעברו עשר שנים של ניתוק. הנוכחים נתנו לי תחושה של נסיכת הערב. הוא מלך הערב ואני הנסיכה. היו נשיקות וברכות, עד שעמדתי מול אימו. היא עמדה, לצידה אחותה, ומצידה השני בתה. "את צריכה היית לקבל שתי סטירות", אמרה במבטא כבד ואז חיבקה אותי. בכיתי כמו תינוקת.
האיש שלי אדם חזק וקשוח. הוא נעמד מולי ורק שאל "ריקי?"
הבטתי אל האדמה ולחשתי לו "ריקי".
אני לא זוכרת את שהיה סביבנו, רק זוכרת שעמדנו חבוקים ובוכים ובוכים ובוכים.
למחרת יצאנו לירח דבש, ארבעה ימים ולילות בצימר בגליל. הבנות סידרו הכל והחברים שלו עזרו, רק שנעשה חיים. כמו זוג צעיר.
בקיץ שעבר ירדנו לאילת, כל המשפחה. יצאנו לנחל האדום. בחיים לא הייתי שם, וזה לא כל כך עניין אותי. כמו שאני מזיעה מההליכה ומקטרת ביקש אישי שננוח מעט ונלגום מים קרים. הילדים צילמו, ושם, ביופי הנהדר של הנחל, הוא הוציא טבעת זהב ושאל את השאלה הנצחית: "תינשאי לי, ריקי?"
כולנו היינו המומים, אבל זו דרכו של הגבר שלי. את הדרך בחזרה לרכב אני לא כל כך זוכרת, רק זוכרת שלא היתה לי קשה כמו בתחילה.
אתמול קיבלנו תשובה חיובית מהרב לשאלה אם אנחנו יכולים להינשא. לקח להם זמן שם להאמין לי שעשור לא ידע אותי גבר.
למרות שמעולם לא נישאנו, אבל היינו כנשואים, הם רואים בי גרושה וחלים עלי כל דיני גרושה ששבה לבעלה. הילדים נחקרו לגבי גברים שהיו בביתי, חברים וכל אלה.
היום התחלנו לחשוב איזה חתונה נערוך, ואני בוכה, הפעם מרוב אושר.
לפנייה לכתב/ת 
